זיכרון ישן

" וגם במשעולי ילדות, אצעד לבטח "חורף.ריח של גשם.ילדים קטנים בני 5, מנגבים את הבוץ מהמגפיים על השטיח בכניסה לגן, תולים תיקי אוכל על מתלה אחד, ועל השני, מטריות קטנות..שער..שביל

ד"ר הלל ופה והרוקח, מר ברונר היו נוהגים לשוב ולנעוץ את המזרק ב"אותו המקום" עד שצמחו שם  שתי גבשושיות. היום, הן נמצאות רק בעכוזי הוותיקים… האמהות לא בורחות עתלית, מושבה

  יום אחד, הייתי אז בת אחת  עשרה, הימים היו ימי קיץ לוהטים, רציתי מאוד ללכת לחוף הים בנוה-ים. אמא היתה עסוקה  ואבא היה בשדה ולא היה לי עם מי

זה היה בשנת  1955 בחודש  ספטמבר. גיורא, אחי, היה בן 13, והגיעה שבת העליה  לתורה בבית הכנסת בעתלית. הייתי בת  שמונה ואחותי, דליה, הייתה בת שלוש. אני זוכרת את ההתרגשות

ד"ר הלל יפה ראה את מצבה של עתלית מחמיר והולך. מכל ביקור בעתלית הוא חוזר לביתו בזכרון-יעקב בלב שבור. במר נפשו הוא יושב ועורך מכתבים לבארון, לפקידות, לשטרקמט, לשבתי לוי,

      הייתי בת שבע  או שמונה, גרנו אז מעבר לפסי הרכבת בגבעת רילף. מידי יום   הלכתי מביתי לבית הספר, שהיה בחלק העליון  של רחוב המייסדים, היום המבנה הוא

מתישבים הראשונים עבדו כפועלים בזכרון יעקב ועברו להתיישבות בעתלית באמצעות יק"א בשנת 1903. הראשונים גרו בצריפים יחד עם המקנה, חלו במחלות, סבלו מרעב והתקיימו קיום "עלוב מאד", אבל לא נטשו.

חוף מבצר עתלית מזכיר לי שלשה אירועים מימי ילדותי בקשר לחוף הים ליד המבצר                                 

ליהושע חנקין עומדות זכויות רבות בגאולת הקרקע הארץ ישראלית, בעיקר קרקעות עמק יזרעאל, לא סתם זכה לכינוי גואל אדמות העמק. אך נראה כי בזכותו גם אדמת עתלית זכתה לגאולה. על

כשהגעתי ל"מחנה"  (המעפילים) הייתי בת שש, בשנת 1952. הורי, איקה ויעקב, ואני גרנו במחצית אחד  מהצריפים הארוכים במרכז המחנה. הורי בנו לי, בצריף ליד הבית, משק  חי קטן שכלל תרנגולות,

תקופת בית הספר היסודי מידי יום הלכנו מהבית שליד חברת המלח לבית הספר שהיה במרכז המושבה (בית הועד של היום). בכתה א' לימדה אותנו לאה גרופר, שהיתה גם גננת. בכתה

את הסיפור כיצד הגיעה משפחת הלוי לעתלית שמעתי לא מזמן מפי דודתי זהבה לימור בת ה-96 שהיתה נשואה לבנימין בן מתתיהו מזרחי ז"ל, ועדיין במלוא חושיה: בתחילת המאה ה-20 (1901) קנה הברון רוטשילד את

בכרמים לפני הבציר ליקב היו עוברים המשגיחים על הכשרות ובודקים שאין ערלה. עד גיל 3 הענבים הם ערלה והמשגיחים היו חותכים את הענבים בגפנים אלו ומפילים אותם על האדמה. בבדיקה

באחד הימים כשאני מוציא את החמור מהאורווה לחבית, לשתות מים, ראיתי מטוס גדול עם שני מנועים. קראתי לאבי משה דודסקו ז"ל, ואמרתי לו שאני רואה מטוס שלא ראיתי. אבא ענה

[c אבא עלה לארץ בעליית הנוער מסאפי שבמרוקו בשנת 1950, לעתלית. אמא עלתה מפס שבמרוקו בשנת 1962, לעתלית. עוד לא היה כאן כמעט כלום. אני נולדתי במעברה בעתלית. המעברה היתה

חיי כפעוטה במעברה, הסתיימו עם השיטפון הגדול. שם עזבנו את המעברה ועלינו לשיכונים החדשים. אבא, אמא, אני – בת חמש וחצי, אחי שמעון בן כמה חודשים והוריה של אימי. הדמויות המרכזיות מימי

לאחר שבחרתי את עתלית כמקום עבודתי הראשון, הנחו אותי  ממשרד החינוך לפנות אל משה דודסקו.  הגעתי לעתלית כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים ומיד פניתי למשה דודסקו. מירה , אשתו

לעתלית יש היסטוריה ארוכה של מחצבות וחציבות,  עתלית שימשה כאזור ממנו חצבו אבנים לבניה עוד מתקופות קדומות ,בימי הצלבנים ואף קודם לכן, בתקופות הרומית וההלניסטית. שיטות החציבה, היו מתוחכמות למדי

בט"ו בסיוון שנת תרע"א או ה11 ביוני 1911 הגיש מנחם שינקין, מנהיג ציוני שהיה ממייסדי העיר תל אביב והיה חבר בועד האודסאי של אגודת "חובבי ציון" ( על שמו נקרא

מסע הרבנים או מסע המושבות של הרב קוק (1913) כעשור לאחר הקמת עתלית ו 5 שנים לאחר הקמת ישוב הקבע הגיעו לעתלית, במסגרת מסע ל"קירוב לבבות" אל המושבות בראשותו של

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היה בהיותי בת שלוש. שנות חיי הראשונות עברו בשכונת המלח. חורשת אקליפטוסים הפרידה בין ביתנו לבין פסי הרכבת בתחנת הרכבת. ביליתי הרבה באותה חורשה, ולפעמים,

מי שמע על נמל עתלית? נכון, בעתלית אין היום נמל פעיל, אבל לאורך ההיסטוריה עתלית הייתה חלק מרשת נמלי החוף של ארץ ישראל ולא סתם חלק מהרשת,בעתלית נמצא, מתחת למים,

הברון רוטשילד רצה ליישב בשנת 1903 את המקום שאת קרקעותיו רכש עוד ב 1899. עד אז החזיקו את המקום 10 איכרים מבת שלמה, שפיה וזכרון יעקב, על מנת שלא יהפך

המכתב   התגלה  אצל מיכל אלגביש.  הוא נכתב בשמונה ביוני 1937 לאביה שעבד בתחנת הנסיונות. כתב אותו שמואל אהרונסון אחיו של אהרון אהרונסון מייסד התחנה. הוא למד בבית הספר הגבוה לחקלאות ברואיבה

עמירם ארגמן (קרסניץ'), נכה צה"ל ממלחמת העצמאות, יליד עתלית ואביו של ראש השב"כ נדב ארגמן, קיבל בתעודת הוקרה מיוחדת ממשרד הביטחון, במסגרת מיזם מיוחד, במלאת 70 שנה למדינה. עמירם ארגמן,

אברהם נובוסלסקי  – אבא, שלי, בא לעתלית בלי כלום, מהמשק של משפחתו בבת-שלמה. את המשק של ההורים בבת-שלמה קבל אחיו של אבא, ואבא היה צריך לחפש עבודה. וכך היה הספור

ב1926 פורסם בארץ ישראל "ספר הכתובות" הראשון או בשמו המלא "כל ארץ ישראל"עתלית מוזכרת בו בקצרה, כתוב שם שעתלית נמצאת ליד תחנת הרכבת עתלית (ולא להפך), שהיא מיושבת על ידי

ספרו: משה בן-ארי (לשעבר נובוסלסקי) , נעמי ארלינסקי   אני מספר על הכדורגל בעתלית מלפני שמונים שנה לערך (שנות ה40 וה 50 של המאה ה20) , המגרש לא היה מדושא