אבירי מיסדר המלריה – שאול דגן

ד"ר הלל ופה והרוקח, מר ברונר היו נוהגים לשוב ולנעוץ את המזרק ב"אותו המקום" עד שצמחו שם 

שתי גבשושיות. היום, הן נמצאות רק בעכוזי הוותיקים…

האמהות לא בורחות

עתלית, מושבה קטנה ממושבות העליה הראשונה, שוכנת סמוך לדרך בואך חיפה. בתיה המעטים, הצמודים לצלע גבעה, מוקפים כיום מכל עבר שיכונים וחוילות נאות. לפני זמן מה האזנתי בקשב לסיפוריהם של שניים מבני הדור הראשון למייסדים: דוד שפירא, וא. דווידסקו. סיפור ילדותם ונעוריהם נסב על ערבים ותורכים, על בדידות ומחסור, על ילדותם של בני-איכרים הרצופה סבל ועבודה קשה, אולם מה שחזר ונישנה בשיחתנו (שוחחתי עם כל אחד מהשניים בניפרד), היתה מחלת הקדחת או בשמה הִ"מְדְצִינִי" — מְלָריָה.

אדמות המישור העוטרות למושבה היו, בחלקן, ביצות שבהן התרבו יתושי האָנוּפַּלֶס — נושאי הקדחת. רב לך אם תסייר בבית-הקברות שלנו, אמרו לי השניים, כדי שתילמד על מס"הדמים הכבד שגבתה המלריה מהמושבה הקטנה שלנו. לפעמים, נאנח דויד שפירא, לא הבינונו, אנו הילדים, כיצד זה אימותינו לא נוטלות אותנו ובורחות הרחק, הרחק מהמושבה המשכלת את בניה.

הלילה כבר ירד כשליווני מארחי א. דווידסקו למכוניתי. ברחובה היחיד של המושבה הישנה לא נראה איש. הקיץ היה בעיצומו אך רוח קלילה נשבה והביאה עימה קרירות נעימה. ראה נא, פנה אלי מארחי, אילו ניבנו בתינו על פיסגת הגבעה ולא למרגלותיה, נהנים היינו מקרירות כל שעות היום. תשאל, אם כן, מדוע לא נהגו כן? אספר לך; יש לכך סיבה, חייך לו מארחי.

ומעשה שהיה כך היה…

היתושים טסים בזזזניט לגבעה

כשנתבשרו הורינו שהנהלת יק"א ("החברה להתישבות יהודים" שהמשיכה. את מפעלו של הבארון רוטשילד) החליטה לבסוף לבנות להם בתים, החלו שואלים "היכן יבנו?" תחילה ביקשו הכל שהבתים ייבנו על הגבעה, שהרי כך יהיה קל יותר להגן על המושבה בשעת חירום והרוח שתנשב מהים תפיג את החום בחודשי הקיץ. פקידי יק"א, שנטו תחילה להסכים, חזרו בהם. "איננו רוצים לנקר את עיניהם של השכנים הערבים שיזעיקו את המשטרה התורכית", שהרי ידוע כי כל מעשה הקמת המושבות בארץ-ישראל בתקופת שלטונם של התורכים היה בלתי-חוקי ונתאפשר רק תמורת שַלְמוּנִים למושל המחוז ופקידיו.

הורינו סירבו תחילה להשלים עם ההחלטה לבנות את בתיהם בשולי הגבעה, עד אשר שבו באחד הבקרים שניים מאנשי המושבה שמילאו חובתם בתורנות-שמירה והם נרגשים. "גילינו, סיפרו, כי יתושי האנופלס, הפעילים כידוע רק בשעות הלילה, טסים מהבִּיצֶה בִּזְזז…זִיט הַיִשַר לפיסגת הגבעה ולכן, אם נבנה את הבתים בצלע הגבעה, נתחמק מהם!"

ועד המושבה, שכונס במיוחד כדי לדון בתגלית זו הפקיד בידי שניים מחבריו לבדוק את אמיתות הדברים. השניים, שנילוו לשני השומרים, שבו גם הם נלהבים: "זה נכון, אמרו, שמענו במו אוזנינו את היתושים טסים ומתרוממים בָּזְזֶז…יט, ישר למעלה לגבעה!" ועכשיו, האם ברורה לך הסיבה מדוע ניצבים בתינו כאן? התבונן בי מארחי. והקדחת, תשאל, נעלמה לה? מה לעשות והורינו אנשים תמימים היו?

אות הגבשושיות בתחתית

"מי שיאמר לך כי הוא נולד במושבה שלנו בשנים הרחוקות ההן, אל תאמין עד שיוכיח זאת בסימנים".

הצהרה זו שמעתי מפי דווד שפירא, מבניה הראשונים של המושבה, בסופה של שיחה שנסבה סביב… מה, אם לא סביב מחלת הקדחת אשר מפניה לא עלה בידי איש מבני המושבה לחמוק? הנה, נטל מארחי את כף ידי והעבירה על… עכוזו, משש נא ותחוש בשתי גבשושיות קשות, אמר לי, זה הסימן.

כשהיינו ילדים, נזכר דוד שפירא המתקרב לגְבורות, עשתה בנו המלריה שָמוּת. לבד מאבקת הכִינין לא היתה בנמצא כל תרופה אחרת למחלה, וטעם האבקה היה מר ממוות. מה פלא שאנו, הילדים, סירבנו בעקשנות ליטול אותה. בלית ברירה נאלץ הרופא המסור, ד"ר הלל יפה, מלווה ברוקח מר בְּרוּנֶר מזכרון-יעקב, לפקוד את המושבה מידי שבוע בשבוע לשם טיפול בחולים וכדי להזריק כִינִין לילדי המושבה הסרבנים. דומני שהיה זה יום חמישי בשבוע כשהשניים היו מגיעים רכובים על סוסיהם. אותו יום היינו, ילדי ביה"ס, דרוכים ומתוחים, צופים מחלונות ביה"ס לעבר דרך העפר, משהבחנו בשניים הבאים בשערי המושבה מיהרנו להימלט לשדות מאימתן של הזריקות.

גאוות העכוז החדרתי

ואז החל המצוד הגדול שבסופו כמובן נלכדנו. בזה אחר זה הובאנו לחדר הרופא, מכנסינו הופשלו והרוקח ברונר היה נועץ את מחט המזרק בעכוזנו במיומנות ובמהירות. ומכיוון שנוהג היה לנעוץ את המחט פעם בצד זה ופעם בצר השני, ובדרך כלל באותו מקום, "צמחו" בעכוזו של כל אחד מאיתנו שתי גבשושיות, שניתן לחוש בהן עד היום. ולכן, הצהיר איש שיחי, רק מי שנושא עימו סימן זה הוא מבני עתלית.

כשבוע לאחר הפגישה עם דווד שפירא סיפרתי עליה לידידי שמשון משבץ, כיום איכר במושבה גבעת-עדה. שמשון נולד בחדרה מוכת הקדחת, לאביו איש "השומר", בן-ציון משבץ. כאשר שמע את הסיפור קם בכעס כשהוא נוטל את כף ידי כדי שאוכל למשש את אותן שתי גבשושיות קשות שצמחו גם על עכוזו. אנחנו החדרתים יודעים טוב מכולם, מה זו קדחת! הצהיר ידידי בכעס, ושלא יספרו לך בני עתלית סיפורים!! אמנם כן, הקדחת על כל סוגיה, הפכה סימן היכר למי שקנו ביסורים את יישוב ארץ-ישראל; רק הללו חברים באגודה הסגורה, ב"מיסדר-המלריה".

הסיפור באדיבות שאול דגן, חוקר תולדות הישוב ומוזיאון העליה הראשונה בזכרון יעקב

פורסם בעיתון טבע וארץ כ"ח 4 עמוד 44 ובספר אבירי מסדר המלריה מאת שאול דגן