גיורא והכוורת

זה היה בשנת  1955 בחודש  ספטמבר. גיורא, אחי, היה בן 13, והגיעה שבת העליה  לתורה בבית הכנסת בעתלית. הייתי בת  שמונה ואחותי, דליה, הייתה בת שלוש.

אני זוכרת את ההתרגשות של שבת  בבוקר וההכנות   לקראת האירוע המיוחד. אמא לבשה שמלת משי לבנה, אבא לבש חולצה לבנה ועליה טליתו הגדולה  עם הפסים  השחורים ועל ראשו כפה שחורה, גיורא לבש  מכנסי חקי וחולצה לבנה, על ראשו כפה לבנה ועל כתפיו טלית צחורה עם  פסי תכלת. אני ואחותי לבשנו שמלות יפהפיות שקבלנו מקרובים באמריקה. וכך יצאנו, כל  המשפחה, מביתנו שברחוב המייסדים לבית הכנסת. אני זוכרת, שהשכנים, החברים  והמשפחה  הצטרפו אלינו בדרכם לבית  הכנסת, מברכים אותנו ואת גיורא בחיים  ארוכים, בריאות ופרנסה טובה.

בהגיענו לבית הכנסת, אמא  ודליה הלכו  לעזרת  נשים ואני נכנסתי עם  אבא וגיורא לאולם הגדול שהיה מלא מתפללים מעתלית ואורחים שהגיעו מחוצה לה. הגיעה העת  לעלות לתורה וגיורא הפטיר את ההפטרה ללא  שגיאה ואני זמזמתי אתו את מנגינת ההפטרה כי שמעתי  אותו חוזר על מה שלמד מהרב הלפרין. אחרי שאספנו כמה שיותר ממתקים שנזרקו מעזרת  נשים, יצאנו, כל הילדים, לשחק בחצר. גיורא  טפס  עם חבריו על רכס הכורכר שמאחורי בית הכנסת, שהיה בגובה שלושה מטר בערך. לי לא הרשו, אז  נשארתי לשחק למטה, ואחותי, דליה, היתה עם אמא בעזרת נשים.

לפתע ראינו את חבריו של גיורא רצים במהירות רבה  לבית הכנסת וצועקים "קרה משהו לגיורא! קרה  משהוא  לגיורא!" מיד, אבא יצא  מבית הכנסת ואחריו, כל  קהל  המתפללים, הנשים מעזרת נשים  וכל הילדים ששחקו בחצר. כולם   עמדו למטה, מבטם מופנה כלפי  מעלה  ומה הם   רואים? גיורא עומד לבד, כולו "צבוע" בחום לאחר שמאות דבורים עמדו על ראשו, ועל כל גופו. הושלכה דומיה בקהל הגדול שהתאסף, והשתרר שקט מתוח. אבא אמר בקול שקט ורגוע "גיורא, אל תזוז". ואז, ראיתי  את אבא מטפס באיטיות רבה , כאילו הזמן עצר מלכת, והקהל עומד ללא תנועה ובשקט גמור. אבא הגיע למדף הרכס ועמד ליד גיורא ובבת אחת הכה עם הטלית הגדולה על כוורת הדבורים "שהתיישבה" על  גיורא, וכולן, ללא יוצאת מן הכלל, עפו לכל עבר. ושוב, החולצה והכפה היו  לבנות, ושיערו הבלונדיני של  גיורא התגלה  במלוא יופיו.

הוא לא  נעקץ אף לא עקיצה אחת .

אבא וגיורא ירדו וכל הקהל  פרץ בתשואות ובמחיאות  כפיים. אחר כך חזרנו לשחק בחצר בית  הכנסת.

ספרה: שרונה מנדל (לשעבר  גרופר)