מזכרונותיה של המורה מנוחה שפירא

   לאחר שבחרתי את עתלית כמקום עבודתי הראשון, הנחו אותי  ממשרד החינוך לפנות אל משה דודסקו.  הגעתי לעתלית כמה ימים לפני תחילת שנת הלימודים ומיד פניתי למשה דודסקו. מירה , אשתו של משה פתחה את הדלת ושאלה מי אני ומיד אמרה "איזו תינוקת שלחו לנו לבית הספר". והזמינה אותי לשהות אצלם עד שאמצא מקום מגורים, ואירחה אותי יפה.

למחרת יצאתי לחפש את בית הספר. כשהגעתי למועצה, שם היה גם בית הספר, מצאתי ממש "פוגרום", הכיסאות מגובבים זה על גבי זה, שולחנות הפוכים. רהיטים על רהיטים. מיד התחלתי לסדר את הכתה. אנשי עתלית, לא הסכימו ששנת הלימודים תפתח עם ריהוט פגום ומיד התגייסו לצבוע ולתקן את ההשולחנות והכיסאות.  אני עזרתי וסימני הצבע היו עלי עוד הרבה זמן אחר כך. מאחר והרהיטים  לא התייבשו , לימדנו את הילדים בארגז החול של גן הילדים של הגננת לאה גרופר שגם היה במבנה המועצה. כתות א', ב', ג' למדו כיחידה אחת בסך הכל 25 תלמידים, וכתות ד', ה, 'ו, פחות מ-25 תלמידים, היוו את היחידה השנייה. לאחר שהתייבש הצבע נכנסתי לראות את הממלכה שלי, היו שם שני חדרים, עם שולחנות וכיסאות צבועים למשעי, ולוח על הקיר. ביום הראשון לא היה גיר, יומן או עפרונות אבל למדנו ולאחר מכם השלמנו את החסר. אני והמורה מתניה רוזן לימדנו לסרוגין  את כל המקצועות, כולל מלאכת יד ונגרות. כולם למדו יחד כל השכבות וכל הגילאים.

בתחילה, למדו בבית הספר רק בני המושבה. כשהגיעו העולים ממרוקו, עירק, רומניה, מצריים וטנג'יר ילדיהם הצטרפו לכתה. הגיעו מורים חדשים: יעקוב פטל עם ילדי המעברה שהוקמה בשדה, אברהם קרן, רבקה קומורובסקי ורנה בני עבדו כשנה ועזבו. מספר הילדים היה רב ועברתי ללמד בעזרת הנשים שבבית הכנסת.

בקיבוץ עין הים ( ליד בית ספר גלי עתלית הקודם) התפנו דירות ועברתי לגור בחדר נפרד בדירתם של נחמה וברוך מנדלסון. לאחר נישואי לנתן שפירא עברתי להתגורר בבית ששייך למועצה ברחוב המייסדים.

בסך הכל הייתי מורה בעתלית במשך שש שנים ולאחר מכן עברתי עם משפחתי לחדרה והתחלתי ללמד בבית הספר ארלוזורוב שבו גם הייתי תלמידה. עבדתי בו עד שפרשתי לגמלאות.

סיפרה ותרמה מאלבומה : מנוחה שפירא