סיפור העליה לעתלית – יקיר דודאור

הברון רוטשילד רצה ליישב בשנת 1903 את המקום שאת קרקעותיו רכש עוד ב 1899. עד אז החזיקו את המקום 10 איכרים מבת שלמה, שפיה וזכרון יעקב, על מנת שלא יהפך ל"מחלול" ויהיה מותר לכל דורש. נשלחו לעתלית עשרה אנשים חרוצים לשלב ראשון. הם היו 8 בעלי משפחות ועוד 2 רווקים.

הברון הציב תנאי לפני בניית הבתים : מי שישרוד 3 שנים יקבל משק חקלאי למשפחתו. חברו הטוב של סבי, שעבד עימו ביחד, 3 שנים בנטיעת אקליפטוסים ביער חדרה (כי האמינו שהעץ יכול לספוג מים ולחיות במי הביצה. העצים אמנם שרדו במים אבל לא שאבו מים לעצמם לצורך צרכיהם בכמות שתייבש ביצות.) לא רצה להישאר ועזב את הקבוצה.

הייתה תחלופה גדולה של אנשים בגלל המלריה והקדחת מהיתושים שחיו בביצות בעתלית. רבים נפטרו. הרופא היה ד"ר הלל יפה שהיה מגיע רכוב על חמור עם הרוקח ברונר מזיכרון והיה מטפל בחולים, עובר בשדות ומזריק בישבן זריקות נגד המלריה.

בשנת 1906 היה במקום גרעין של עשרה איכרים וכשהתחילו לבנות את הבתים. הצטרפו שתי משפחות שפירא ומזרחי. הם הצטרפו לעשרה שכבר גרו במקום:

משפחות דוד ארלינסקי, פינסקר, מכבי,  בנימין דודסקו, כהן, זלדין (שעזב בתחילת שנות ה 30 ואת משקו קנה אליהו גרופר), דוד דודסקו, דוד גרופר. אבדיק ופייקנר.

עד שבנו את הבתים כולם גרו בשני צריפים,  צריף לחברים וצריף לשוורים לעבודה. במחסן השוורים השתמשו גם למחסן לגרעינים, כלי עבודה ואוכל לבהמות.

זו הייתה התחלת המושבה עתלית.

כתב יקיר דוידאור ששמע את הסיפורים על עתלית, מהסבא דוד דודסקו