מזיכרונותיה של שמחה כהן-מור – החיים במעברת עתלית

[c 

אבא עלה לארץ בעליית הנוער מסאפי שבמרוקו בשנת 1950, לעתלית. אמא עלתה מפס שבמרוקו בשנת 1962, לעתלית. עוד לא היה כאן כמעט כלום. אני נולדתי במעברה בעתלית.

המעברה היתה כולה צריפונים, השירותים היו בחוץ, לא היה מקרר, לא תנור גז, לא מכונת כביסה ובטח לא טלוויזיה. אבל…

היה שמואל החלבן, היה חנניה איש הקרח, היה מוכר הנפט, והיתה רועת הצאן – אמא רחל. היה בצריפונים מן מתקן כזה קטן עם דלתות, דמוי מקרר ללא מנוע. איש הקרח היה עובר בשבילים של המעברה ומוכר קרח. הקרח היה שומר על טריות המזון ליום או יומיים, וכך היו נרכשים מוצרי מזון טריים מספר פעמים בשבוע. שמואל החלבן היה עובר בין הבתים עם סוס ועגלה, ומניח על סף הדלת, לכל אחד לפי הזמנתו, בקבוק חלב מזכוכית וצנצנות זכוכית של לבן ואשל. במקום תנור גז, היה פרימוס עם פתיליה. היו קונים נפט ממוכר הנפט, וכך היו מבשלים אליפות של תבשילים, שלא נופלים מאלה שיש היום – עם כל הטכנולוגיה והקידמה. אני זוכרת את סבתא שלי יושבת על מחצלת על הריצפה ומרתיחה קלחים של תירס טרי וסיר ענק של ארטישוק. כולם הכריזו על בואם בעזרת פעמון. גם לכבשים ולעיזים של רועת הצאן, היו פעמונים על הצוואר. הייתי מתעוררת השכם בבוקר לקול צליליהם, לקול פעיות וגעיות ולקולה של אמא רחל הקורא ומכוון את העדר למחוז חפצה.

איך מסתדרים בלי מכונת כביסה? הכבסים היו נערמים, ובהתחשב בעובדה הלא פשוטה שגם טיטולים לא היו, אלא חיתולים בלבד, אף אחת לא התלוננה. היו: גיגית גדולה, קרש כביסה מעץ וסינטבון. הנשים היו יושבות מחוץ לצריף ומקרצפות, ואחר כך תולות שורות שורות על החבלים, חיתולים בוהקים בלובנם וכאילו כבר גוהצו.

גם מלחמה, עברנו שם. מלחמת ששת הימים ביוני 67. אני זוכרת ג'יפים צבאיים וחיילים בתוך המעברה, אני על הידיים של אבא, והם מבקשים מאיתנו להכנס לבתים ולא להדליק אורות בלילה. פשוט לשבת בחושך כדי לא להיראות.

כיוון שאנחנו בצריפונים ומסביב כלום, ימין ושמאל רק חצץ וחצץ, היו גם לא מעט נחשים ולטאות. הרי אנחנו פלשנו לשטח שלהם, לא הם לשלנו. זכור לי מקרה של נחש ענק שנכנס לצריף שלנו דרך המרווח שמתחת לדלת ופשוט התמקם שם מבלי לזוז. אבא מיד הרים אותי מהריצפה ומסר אותי גבוה לידיים של אמא. כלים מסוגים שונים וכלי עבודה, היו מאוחסנים במחסן קטן ליד השירותים מחוץ לבית. אבא ניסה לסלק את הנחש המפלצתי הזה עם כל מה שבא ליד ראשון – נעל בית. הוא מאיים עליו עם הנעל ומכה בריצפה, והנחש מזנק לעברו כאילו להכיש וחוזר חלילה ככה שעה ארוכה של מלחמה בין השניים. מזינוק לזינוק, הנחש הוזז ממקומו טיפה ועוד טיפה מהדלת, עד שהתהוותה פירצה קטנה והזדמנות לרוץ החוצה למחסן ולהביא כלי תואם כדי לגרש את הנחש החוצה, וכך היה.

השכנות, היתה טובה, קרובה ללב וכולם דאגו אחד לשני. אכלו יחד, חגגו יחד, שתו קפה יחד ואפילו התקלחנו יחד כפעוטות בתוך גיגיות בקיץ מלאות קצף סבון וצינור מים.

הייתי שם כתינוקת וכפעוטה עד שמלאו לי 5 שנים. במקביל לחמש השנים האלה, נבנו בניינים והם הלכו והתהוו.

ואז הגיע השיטפון. גשם זלעפות ירד ברצף במהלך יומיים או שלושה. הצריפים לא היו בנויים לספוג כמות עצומה כזו של מי גשם. הבתים הוצפו והוצפה כל המעברה. עם מגפי גומי גבוהים כשהמים מגיעים עד מעל לברכיים, הפעוטות על הידיים, עלינו באמצע הלילה לדירות בבניינים החדשים שנבנו עבורנו, אבל עד שעזבנו את המעברה, במהלך ימי השיטפון, הגיגיות הגדולות ששימשו לכביסה וגם כאמבטיות, קיבלו עוד תפקיד אחד נוסף ואחרון והפכו לסירות. אנשים פשוט התישבו בתוכן עם מטאטא ביד ששימש כמשוט, ופשוט שטו מבית לבית, מתבדחים, צועקים ומזרזים אחד את השני לארוז את מה שעוד ניצל מהשטפון ולעלות מהר למעלה לבתים החדשים.

אני בטוחה שיש בינינו עוד כמה שמתגעגעים לימים ההם, עם כל הקשיים ואי הנוחות, עם הנחשים והלטאות, בלי מקרר ובלי מכונת כביסה. מה שהופך תקופה רחוקה זו לאחת התקופות היפות בחיים, זה הביחד. השיתוף. הערבות ההדדית. הצחוקים. הנוף הפסטורלי של עיירה באמצע שום מקום. הפשטות הזאת שלא היה בה כלום אבל היה הכל.

האנשים האלה.."קולות האנשים כוכבי הזמן", השורדים האמיתיי ם שיצאו לשוט בתוך אסון טבע והפכו מר למתוק, בתמימות ומבלי להתכוון בכלל. למעברות, יש קונוטציה שלילית, בדרך כלל. מסתבר שיש גם יוצא מן הכלל.

סיפרה שמחה מור-כהן