תורג'מן – אליהו ורבקה

 
אליהו תורג'מן, נולד בקזבלנקה שבמרוקו למשפחה של סנדלרים. כל אחיו עסקו במלאכה זו וכך גם הוא.
בקזבלנקה, התחתן עם רבקה, בחירת ליבו, והשניים, הקימו משפחה ברוכת ילדים: 7 מהם נולדו שם, ו – 5 נוספים, נולדו בעתלית. כשהגיעו לארץ, הוצע להם לגור בנתניה.
אליהו, שכל כך השתוקק לגור בירושלים עיר הקודש, סירב, ולבסוף, הסכים לגור בעתלית משהובטח לו כי עתלית, נמצאת בקרבת מקום למערת אליהו הנביא. כך הגיעה משפחת תורג'מן היישר לעתלית בשנת 1963, לשכונה שממול לרכבת.
7 שנים הם חיו שם בצפיפות, וכשנבחר יוסף עמר ז"ל לראשות המועצה, הוא  סידר להם 2 דירות בשכונת קנדי בבלוק 206. 
אליהו תורג'מן, פתח את חנות הנעליים המיתולוגית  בשכונה שממול למועצה. שם הוא עבד כסנדלר, תיקן וגם מכר נעליים.
כל תושבי עתלית קנו שם נעליים, אז בתקופה של נעלי האיכות שהיו: המגפר, נעלי דפנה, פלדיום ונעלי לקה עם עקב קטן, שהורינו קנו לנו בחג ראש השנה ובחג הפסח.
תופעה משעשעת ביותר היתה לו כשמכר נעליים. הוא נהג למכור אותן כשהן גדולות ב-2 מידות יותר מהמידה המתאימה, וכשטענו בפניו " אבל זה גדול מדי ", הוא ענה: " לא חשוב. הרגליים שלך עוד יגדלו "
הנעליים היו מאוד איכותיות אז, כך שבאמת, הן החזיקו שנים, וכפות הרגליים צמחו לתוכן במעשהו זה, חסך  אליהו תורג'מן למעוטי היכולת, רכישה של נעליים לעיתים תכופות.
לאט לאט, הוסיף אליהו לחנות גם פרטי לבוש, וכך התוודענו כולנו למכנסי הגברדין הידועים, שהיו אז להיט. אליהו תורג'מן עבד קשה כדי להאכיל 12 פיות.
הוא נסע ברכבות הלוך ושוב לתל אביב כדי לקנות סחורה, וסחב חבילות ארוזות של נעליים בקופסאות קשורות בחבל. ילדיו המתינו לו בתחנת הרכבת בעתלית כדי לעזור לסחוב אותן אל החנות. חנות נעליים קטנה עמוסה בקופסאות נעליים, פה ושם מכנסי גברדין וחלוקי נשים ליום הכיפורים, שולחן, כסא, מחברת חובות וזו החנות כולה.
כל כך פשוט ותמים היה האיש, שלא היתה ברשותו אפילו לא קופה רושמת, ואת הכסף שהרוויח, הניח לצידו בתוך קופסאת נעליים ריקה. כשהיה מגיע פקיד מס הכנסה לביקורת, הוא כה חשש שמא טעה חלילה בדבר מה, ואז היה בורח אל בית אחותו שהתגוררה שם בסביבה, וממתין שם עד שיסיימו את עבודתם, כשהוא משאיר בתמימותו ובאמונו הרב בבני אדם, את קופסאת הכסף.
בחגים, ראש השנה ופסח, ניתן היה לראות בחנות חבילות של מזון על הריצפה, אותן הביאה אליו מנהלת לשכת הרווחה דאז, הגברת יהודית לביא ז"ל, אותן הוא נהג לחלק למעוטי יכולת, ע"פ רשימת החלוקה, ידע מי סבל ממחסור, וכך גם הוסיף לחבילה נעליים לחג לילדי אותה משפחה, במתנה – חינם אין כסף.
אליהו היה בעל קומה גבוהה וזקופה ותמיד לבוש בהידור: חליפות מחוייטות בשלל צבעים, כובע מגבעת תואם לחליפה, עניבה תואמת וחפתים. כך תמיד הקפיד בלבושו בטוב טעם. הוא אהב וופל פסק זמן, סיגריות טיים, ומידי פעם, גם עישן סיגרים איכותיים. אהב את הויסקי הכי טוב שיש, ואת האוכל הכי טוב.
למרות הקושי שבגידול משפחה מרובת ילדים ולהיותו המפרנס היחיד, הברכה היתה מצוייה בבית משפחת תורג'מן. הילדים ישנו ראש וזנב, ובגדים הם העבירו האחד לשני, אבל הילדים היו ילדים טובים, ולא באו אל הוריהם בדרישות. אביהם, ראש המשפחה, לימד אותם להסתפק במועט ולשמוח בחלקם.
" אל תגידו אף פעם אין לי ", לימד אותם. 
" תגידו תמיד תודה לאל וברוך השם על מה שיש "
על שולחנם, תמיד היה שפע, ויתרה מזאת. היה די והותר גם לשכנים וגם לחברים שבאו לבקר.
מידי יום קנה אליהו 12 ככרות לחם, ובחג הפסח, 30 חבילות של מצות שהוא הזמין מראש.
בשבתות, נהגה רעייתו רבקה תורג'מן, לאפות חלות ולחמניות מ- 12 קילו קמח, וזה הספיק גם לשכנים בבניין שבאו לאכול את קציצות הדגים המפורסמות שלה.
אליהו, נהג לארח לה חברה במטבח כשהיתה מבשלת, ושניהם קידשו את מצוות הכנסת האורחים לכל דיכפין, ואת זה, זוכרים להם תושבי עתלית עד היום.
עתלית גם זוכרת איך רבקה, אם המשפחה, היתה ניגשת מידי חודש לדואר כדי למשוך את הקיצבה שלה מהביטוח הלאומי, ובדרך, להתדפק על דלתות עניים ומשפחות קשות יום, ולחלק להם מכספה.
הביתה, היא חזרה בידיים ריקות, אך בלב מלא שמחה.
לימים, כשיפה ביתם, הלא היא יפה הספרית, פתחה מספרה קטנה בבית, והגיעו לשם גם חיילים מהשייטת כדי להסתפר, המתינה להם רבקה ביציאה מהבית, ודחפה להם כסף לכיס. היא אפילו לא הבחינה בין חייל בסדיר או בחייל בצבא קבע. כולם עם מדים וכולם היו בניה.
אליהו תורג'מן, היה מסור לילדיו בצורה בלתי רגילה, גם הרבה לאחר שגדלו ועזבו את הקן, והקימו משפחה משלהם.
3 משאלות לב היו לו לאיש התם הזה, שהלך בדרך תורת ישראל, ובחר לגור בסמוך למערת אליהו הנביא:
מצוות הכנסת ספר תורה, להקבר בהר הזיתים, ולזכות להיות נוכח בטקס בר המצווה של בן הזקונים שלו אמיר, הלא הוא, אמיר הספר.
שתיים מהן, הוא הצליח להגשים:
הוא זכה להכניס ספר תורה, ובעודו בחייו, קנה חלקת קבר לו ולרעייתו, בהר הזיתים בירושלים.
באותו לילה בו הוא נפטר, הוא התיישב לפתע על מיטתו מול רעייתו, והחל לתת לה הוראות מה לעשות אחרי לכתו.
" שימרי על הילדים ותדאגי שימשיכו לחיות בכבוד "
רבקה אשתו, נבהלה כהוגן וציינה בפניו כי הוא גורם לה לדפיקות לב מהירות, ושאלה מה פשר דבריו לפתע באישון ליל.
אליהו צחק בקול רם למראה הבהלה שאחזה בה, ואמר לה שהוא הולך להביא לה כוס חלב כדי שתשתה ותרגע..
אליהו לא הצליח לקום מהמיטה..במקום זאת, הוא נשכב לאחור בשקט, ונפטר בשלווה במיטתם.
בן 63 היה במותו.
את משאלתו השניה, הגשימו ילדיו, וקברו את אביהם, ע"פ צוואתו, בחלקה אותה קנה מראש בהר הזיתים.
למשאלתו השלישית, להיות נוכח בבר המצווה של בן זקוניו, הוא לא זכה, כך סיפרו לי ילדיו.
אבל, נסתרות הן דרכי האל…
משפחת תורג'מן, נהגה במצוות כיבוד אב, ועלתה אל קיברו שבהר הזיתים, כדי לערוך שם את טקס בר המצווה.
על קיברו נאמרה הדרשה, ועל קיברו, קרא אמיר בן ה-13 את קריאת הקדיש על אביו לראשונה בחייו.
בעשותם כך, זיכו אותו ילדיו ואת רוחו השורה, וכך, מבלי משים, נתגשמה לה גם משאלתו השלישית, ונסגר מעגל.
 
 
סיפרה שמחה כהן-מור