ילדותי ונעורי בעתלית – עבריה ויינרב

תקופת בית הספר היסודי

מידי יום הלכנו מהבית שליד חברת המלח לבית הספר שהיה במרכז המושבה (בית הועד של היום). בכתה א' לימדה אותנו לאה גרופר, שהיתה גם גננת. בכתה למדו עשרה ילדים, שמונה בנות ושני בנים. השמות שאני זוכרת הם תרצה קהתי, בלה קרביצקי, ורדיה ירדני, רבקה גולדשטיין, אריק שפיגלמן, משה שרוני, אורה רקוב, שרה כהנא ועדנה שניאורזון. אני זוכרת גם את המורה שמעון רכבי שהיה חייכן ובעל חוש הומור וגם את המורה פרוש. שעות הלימוד היו קבועות אבל לא פעם קרה שנסחפנו בהפסקה במשחק מחניים, וההפסקה התארכה באישור המורים. אני זוכרת שאשתו של שמעון רכבי, פנינה, ילדה והוא נשאר לידה חודש ימים ולא הגיע לבית הספר. לילדים המודאגים אמרה לאה ששמעון יחזיר להם את כל החומר שהפסידו, וכך היה.

אחרי הלימודים היינו משחקים בשכונה שלנו משחקים כמו אלמבולי, בלורות, קלס, תופסת ועוד. עזרתי לטפל במשק החי שלנו, ובגיל אחת עשרה יצאתי עם שמונה הפרות למרעה ליד הברכות, עם חליל וספר. אחרי החליבה אני ואבא היינו הולכים עם כדי החלב הכבדים למחלבה ואבא היה שר לי: אני ועבריה, חבר וחברה, מביאים את החלב למחלבה. לפרות, לא היו שמות של ילדות, רק אחת מהן נקראה טובה , היא נקנתה עם שמה. טובה היתה הפרועה ביותר בעדר ופעם אחת הרימה את שפיגלמן עם קרניה לשמחתם של הילדים. הוא יצא כמעט ללא פגע. אמא הייתה עושה עוגיות נפלאות מהקרום של החלב. בבית היה מכשיר בשם סופרטור, שהסתובב מהר מאוד להפרדת מרכיבי החלב. אמא עשתה גבינות בשקיות בד ושמנת ואף מכרה לפרנסת המשפחה.

תקופת בית הספר התיכון והסמינר למורות:

סיימתי את בית הספר היסודי עם ציון 100 במתמטיקה ומכאן עברתי ללמוד בתיכון בחיפה. גרנו, אני ואחותי תחיה, בדירת מרתף עם מטבחון קטן שאבא סידר לנו, את האוכל הבאנו מהבית לכל השבוע. בסופי שבוע היינו חוזרות ברכבת לעתלית.

סיימתי את התיכון בגיל שבע עשרה ולמרות שהתקבלתי לטכיון ללימודי ארכיטקטורה, החלטת ללמוד בסמינר למורות בבית הספר הריאלי. ד"ר בירם השפיע עלינו ללכת לישובי עולים כדי ללמדם עברית ואמנם אחרי שנתיים, עם סיום לימודי בסמינר, לימדתי עברית בנבטים, ישוב עולים שהגיעו מקוצ'ין, במסגרת שרותי הצבאי.

הבנות וחיילי השייטת:

אורה רקוב ואני אהבנו מאוד ללכת למפרץ היפה שהיה צמוד למבצר והיה מבמרחק הליכה מביתנו. אחרי קום המדינה נתפס השטח הקרוב למבצר על ידי שייטת 13, אבל אנחנו המשכנו לבקר במפרץ. יום אחד ישבנו על החוף ואז הגיעו שני חיילים וביקשו מאיתנו לעזוב את המקום. הלכנו, התחבאנו בין השיחים וברגע שהם נעלמו חזרנו לחוף. אחר זמן מה שוב הגיעו שני החיילים ושוב חזר הסיפור על עצמו. בפעם השלישית שחזרנו לחוף, הגיעו שני החיילים עירומים כביום היוולדם, מיד ברחנו כל עוד רוחנו בנו ולא חזרנו לשם יותר.

סיפרה : עבריה ויינריב (סלודז'ינסקי)