מזיכרונותיה של שמחה מור-כהן – סיבוב בעתלית של ילדותי

חיי כפעוטה במעברה, הסתיימו עם השיטפון הגדול. שם עזבנו את המעברה ועלינו לשיכונים החדשים. אבא, אמא, אני – בת חמש וחצי, אחי שמעון בן כמה חודשים והוריה של אימי. הדמויות המרכזיות מימי המעברה, ליוו אותנו שנים רבות אל תוך ילדותי השנייה. חלקם גם הרבה אחרי, וחלקם האחר, שיבדל לחיים ארוכים, עוד איתנו.

במתחם שליד קופת החולים הכללית, היכן שנמצא עתליז הקצב היום, היתה הקצביה של ג'ינג'י, המכולת של רוטמן, המכולת של מנדל והסנדלריה. עם מנדל עבדו והיו יד ימינו, אסתר וחייסורה. מה שהכי משכה את עיניי כילדה אצל מנדל, היתה צנצנת ענק מפוצצת במסטיקים עגולים בשלל צבעים. הדבר השני היה המספר המקועקע על זרועותיהם של החנוונים האלה…בגיל כזה קטן, עדיין לא נחשפנו לסיפורי הזוועה של השואה, ולכן תהיתי אז מה פשר המספר הזה שחרוט להם על הזרוע.

בצד השני, במתחם של בית המרקחת זבולון היום, היו המכולת של שלום אלמקיס, המכולת של שלום אלמליח, והקצביה של יעיש עמר. שלום הגבוה ושלום הנמוך, קראנו להם. הכל היה בהקפה. הם רשמו ורשמו ולא אמרו מילה. היו שגורים בפינו 2 צמדי מילים באופן קבוע. תביא לי ותרשום לי. "שלום, תרשום לי חצי לחם". "אוחיון, תביא לי סוכריה על מקל בצורת תרנגול". "מנדל, תרשום לי 50 גרם נקניק". "רוטמן, תביא לי בזוקה". "חבא, תביא לי גוייבה".

2 אוטובוסים בלבד, היו בעתלית. אחד בבוקר ואחד בלילה, ישירות לרחוב שפירא שבהדר חיפה. הרכבות היו בעלות 3 קרונות בלבד. במתחם הרכבת, היתה המסעדה של רבקה וישראל קומורובסקי, וממולו, היה הקיוסק של זלמן. קצת הלאה מהם, היתה סטושייה עם הירקות והבשר, ועוד טיפה הלאה, היה בית הקולנוע. קולנוע שהיה פעם רפת, הכי פשוט שבעולם, של שני השותפים – חיים ואטיאס. היה אחד מן השניים בכל מוצאי שבת: סרטים תורכיים או  סרטים של ברוס לי. מסרטי ברוס לי, היינו יוצאים קראטניקים אחד אחד ונלחמים כל הדרך הביתה. מהסרטים התורכיים, יצאו כמה זוגות מאוהבים שנשואים עד עצם היום הזה

אז מעליה, אשתו של רביבו שהיתה הכובסת הכי מבריקה במעברה ועד לבתי המרחץ (חמאם) ברחוב סטנטו בחיפה כדי להרביץ מקלחת הגונה, מיוסף עמר שהיה ראש המועצה, ועד לדינה בן דהן בלשכת העבודה, מגבי שהיה מוכר כרטיסי מפעל הפיס ועד לפישר, ומגברת בידר שמכרה בגדים בביתה ועד ליוסף אדרי וחנות הבגדים הקטנה בבלוק 211,

ליד הבלוק של אבא, בלוק 211 שליד תיבות הדואר, שם היתה חנות הבגדים הקטנה של יוסף אדרי. לא היה אז "שופינג" כנהוג היום. קנו בגדי שבת ובגדי חג, ולכן, הערכנו בגד חדש וששנו לקראתו. הייתי מחכה בכליון עיניים לבוקרו של ערב חג הפסח, וכמה כייף היה למצוא שמלה חדשה, שנקנתה מיוסף, מונחת על משענת הכסא בסלון, ולצידה, זוג סנדלים.

ממול לחנות, המחסן של יהודה. יהודה אלפסי, דודי היקר, שעבד בחיל הים, שיחק כדורגל בהפועל עתלית, ותיקן אופניים בזמנו הפנוי לכל ילדי עתלית במחסן הקטן הזה.

יורדים בשביל לכיוון הגן של שולה, וכבר בהתחלה, עולים ניחוחות מלול התרנגולות המקרקרות של גי'נג'י שבצמוד לביתו.

ממשיכים מטה עד הסוף ופונים שמאלה. היעד – לים. בים, בחופש הגדול, זה היה יום יום ים. היכן שרילף היום, שכונת נווה הפרחים, היה שדה כותנה ענק שהשתרע על פני שטח רחב, ובקרבת מקום, היתה מקשת אבטיחים. נהגנו לחצות את שדה הכותנה, ולפעמים, גם לפלח אבטיח ולהמשיך הלאה לים.

בכניסה לים עומד סלקו מהקיבוץ. תמיד טייל שם ברחבה. איש מרשים כזה, מבנה גוף בריא ושיער מאפיר, עם ידיים בכיסים, ומחייך לכל הנכנס. הפנים אל סוכת המציל. אל המציל אלישע סעדון מאז ועד היום. חלק בלתי נפרד מהנוף, ששמר עלינו מכל משמר ולקח אותנו לטיולים קטנים על החסקה עד לאי המפורסם, הלוך ושוב. מימין, בבריכה הטבעית על הסלעים היכן שהגייזר, עומד ומפגין יכולותיו, להכנס אל תוך בור המים ולצאת מצידו השני – ציון עמר. חוזרים מהים בדרך הארוכה יותר, בדרך הכורכר. לא היה גשר ולא כביש. רק כורכר.

בהצטלבות מימין, הארמנים. שם קטפנו סברס קוצני בעזרת מוט ארוך שבקצהו הדקנו קופסת שימורים ריקה, לכדנו את הפרי והיישר לדלי שהלך והתמלא עד גדותיו בפרי הטעים הזה.

מגיעים לשכונה היכן שבית הטורקיז היום. חולפים על פני משפחת טימסית מימין..יושבים שם ג'קי, מרדכי ומקס. ממשיכים במעלה השביל. מימין מרים איסקקיס הגננת, לוי הדוור מחלק דואר על אופניו, הבית של סלים חושנגי שתמיד היו לו פיצוחים טריים וחמימים..משמאל, מטייל לו פו ווא (fuwa) אבא של לורטה מרום.  ממשיכים ישר בכביש עד לבית הקרקע של בן עזרא הדייג מימין. כמה מדרגות למטה ושם גם המסעדה. שם הכל התחיל. ממקום קטן וצנוע ששמו הלך לפניו עד היום. מכל קצוות הארץ הגיעו לאכול את הדגים הטריים שדג אז בעצמו.

משמאל, הבלוק הכי שמח בעתלית. היה שם מקבץ של אנשים יראי שמים ומאושרים בחלקם: מכלוף וחביבה כהן, אליאס נקם שצחוקו נשמע עד למרחקים, משפחת גנון, שרלי דהן, משפחת שושן ומשה וחסיבה גוזלן.

בצמוד – הקיוסק האגדי של גוזלן. שם ישבנו בערבי שבת, שם שיחקנו אמת או חובה, שם צחקנו, בכינו והתאהבנו, ושם קנינו ממתקים ממשה גוזלן החביב, המצחיק והחייכן.

ממול – מאמא אזולאי ומשפחת מלכה. הלאה יותר מימין, חיים שוקרי, כהן השמש. משמאל, עזיזה עמגר, האישה המופלאה הזאת שהסתובבה בין הבתים ונתנה בסתר, מהמעט שהיה לה, למי שלא היה. בסוף הכביש מימין, היכן שחנות הירקות של יוני היום, היתה חנות הירקות של מסעוד אפרח. איש צנוע וירא שמים, נחבא אל הכלים שהיה גם השכן שלי.

לידו, היה חומוס הספר. כל הגברים הסתפרו אצלו. אני זוכרת איך תמיד היה מגולח למשעי, שיערו משוח לאחור, וריח נעים של אפטרשייב נדף ממנו. לימים, חומוס ומרסל כהן, גרו דלת מול דלת בשכנות עם אבא. חומוס הרגיש לא טוב באחד הימים, ואבא שמע את מרסל צועקת. הוא התפרץ לביתם, נתן מבט אחד בחומוס, ואמר למרסל: "אמבולס מיד". האמבולנס בדרך, ואבא נושא את חומוס על כתפיו ורץ איתו 3 קומות למטה, משם המשיכו הפרמדיקים. חומוס חזר הביתה מהאשפוז, ומאז, מידי שבת, הוא ורעייתו דופקים לאבא בדלת עם צלחות של קוסקוס, מחשי ושאר מטעמים תוניסאים, מגישים לו באהבה וקוראים לו – יא איבני

עתלית שיכון עממי, צילם דב דפנאי, מתוך ארכיון קקל

ממשיכים ישר וחולפים על פני בית הספר הממלכתי עתלית. שהפך להיות גלי עתלית. אדוות ים היום.משם בוקעים קולותיהם של המנהל בן דויד, אריאלה שפירא המורה לטבע  אסתר פייקנר, עובד גושן  אריאלה פרנקל שבתמונה המצורפת  אחות בית הספר היפה רותי שבתאי, סברי גרבאווי השרת, והטבחיות האגדיות מחדר האוכל, גברת סעדון וגברת חנה בן טבו, מכינות לנו ארוחת צהריים. מגיעים לגן של לאה. גן חובה. לאה והעוזרת כרמלה. לגננת המדהימה הזאת עם עיני התכלת הטובות, שהותירה בי רשמים לתקופת חיים שלמה. משמאל לגן, ארלינסקי ובית ההסתדרות. שם למדנו קראטה עם דויד כהן ושם רקדנו ריקודי עם עם מוסא המרקיד. עוברים הלאה לבית משפחת מרגלית חינסון..שם נצרבה דמותה של מז'ילו משוטטת לה. הוריו של אריה בן ארי. חיליק מכבי. דוידסקו ועוד.

מהמועצה מהדהדים קולותיהם של יהודית לביא העובדת הסוציאלית, ארונל גרינברג, מרדכי עמר, שאול שמאי…כל אחד בתקופתו ובתורו. 

 

מהדואר, ממשיכים ישר ישר בדרך הכורכר היישר אל המחסנים של טמפו. ביקרנו את פרמו והוא כיבד אותנו תמיד בכוס גזוז. בבתים מול הדואר, אלקובי היה סנדלר ושם גם גר הרופא של עתלית – ד"ר טנדלרלדלובלומנפלד, סקה, מרקשייד  רדבוגין ועוד רבים אחרים, 

בחזרה אל נקודת ההתחלה..למחסן של יהודה..לשכונה של רבי משה הרב של עתלית..לבלוק של עישה, לבלוק של מאיר אמסלם..לתחנת האוטובוס הקטנה בשכונה הזאת, שם עלינו עם נהגי האוטובוס הנצחיים שלנו, יוסי הוכמן ואריה בן ארי, עד להדר חיפה, לראות סרטים בקולנוע ארמון שברחוב הנביאים

מ

על כל אלה, יהדהד קולו של משה זוהר בשלוש לפנות בוקר, בכל לילה שבעשרת ימי התשובה שבין ראש השנה ליום הכיפורים, קורא "סליחותתתת" כדי להעיר את עדת המתפללים ולמהר לבית הכנסת יהי זכרם ברוך של כל אלה שאינם עוד ביננו, ויבדלו לחיים ארוכים כל אלה שעודם.

סיפרה: שמחה מור-כהן בתם של סוזן ומאיר כהן