ילדות במחנה המעפילים – מרים קנטור

כשהגעתי ל"מחנה"  (המעפילים) הייתי בת שש, בשנת 1952. הורי, איקה ויעקב, ואני גרנו במחצית אחד  מהצריפים הארוכים במרכז המחנה. הורי בנו לי, בצריף ליד הבית, משק  חי קטן שכלל תרנגולות, ארנבים ועוד וחדר טבע, בו ניתחתי נחשים עכברים והיה בו שריון ענק של צב מים אותו מצאתי בנחל הסמוך, נחל אורן. למדתי מכתה א' ועד כתה ח' בבית הספר  היסודי בעתלית. מידי יום הגעתי לעתלית במשאית של בסון, או ברגל או  באופניים.

כמה פעמים בשבוע הייתי מביאה כד אלומיניום שהכיל  2-3 ליטר, ליחזקאל פיקנר, על מנת להחזירו מלא בחלב לאחר יום הלימודים.

אני זוכרת שאחרי מבצע סיני ב-1957 כשהייתי בת אחת  עשרה, הגיעו למחנה עשרות שבויים ממצרים. הם  הושמו במכלאות גדולות ומגודרות בגדר תיל   וחיילי המשטרה הצבאית שמרו עליהם. אחד הענשים שהטילו השומרים על השבויים היה לתקוע את אצבעם בחול וללכת מסביבה.

כילדה הסתובבתי בצורה חופשית לגמרי  בין המכלאות, הצריפים הריקים, ומגדלי השמירה מסביב למחנה. אהבתי במיוחד את השקם שנבנה לחיילים ששמרו במקום ואת הופעות האמנים שהובאו להנאת החיילים.

לאחר עזיבת השבויים המצריים הובאו למחנה  כמה משפחות יהודיות  ממצריים. אלה היו  פליטים יהודיים שמצרים השתלטו על בתיהם לאחר פרשת ה העסק הביש. ביניהם ובין משפחתי היו קשרים הדוקים עד שהם עזבו את המחנה.

סיפרה מרים קנטור