" וגם במשעולי ילדות, אצעד לבטח " – על לאה גרופר

חורף.

ריח של גשם.

ילדים קטנים בני 5, מנגבים את הבוץ מהמגפיים על השטיח בכניסה לגן, תולים תיקי אוכל על מתלה אחד, ועל השני, מטריות קטנות..

שער..שביל המוביל לגן, קרוסלה קטנה, נדנדה, אלומות של נרקיסים וזומזומים סגולים מפוזרים ברחבי החצר..

וגננת אחת מיתולוגית גננת אחת שהיתה אגדה עוד בחייה, עומדת בפתח ומביטה בכל אחד מאיתנו, כאילו היה האוצר הכי יקר עלי אדמות, שאותו הפקידו בידיה.

לאה גרופר (לבית צוקרמן), נולדה בשנת 1918 באודסה שברוסיה. היא היתה הקטנה מבין 5 ילדים: שני אחים ושתי אחיות, היו לה.

קרוב לגיל 5, לאה התייתמה ועלתה ארצה עם 2 אחיותיה.

אחותה אנה גידלה אותה והיתה לה כאם.

לאה למדה בסמינר לוינסקי בתל אביב במגמת הוראה בגן ילדים, ומשם, הגיעה לעתלית.

בעתלית, הכירה את אלימלך גרופר, והם נישאו בשנת 1940. נולדו להם 3 ילדים: גיורא, שרונה ודליה.

לאה היתה גננת בעתלית במשך 45 שנים וגידלה דורות רבים של ילדי עתלית.   עם פרישתה לגמלאות, המשיכה לעבוד במשרד החינוך כיועצת, עד שמלאו לה 70.

לאה נפטרה בשנת 2007, כשהיא בת 89, ונקברה בבית העלמין בעתלית.

את המפגש הראשון שלי עם לאה, עליו אספר בהמשך, אנצור בליבי לעד, ולנצח אזכור לה חסד נעורים. רציתי לשמוע עוד זכרונות מאחרים, ושיתוף הפעולה, לא איחר לבוא.

אני קוראת את הסיפורים השונים, שהחלו לזרום, שחוו כמה מהילדים אותם חינכה, ואני חשה את אהבתם הגדולה אליה מתפרצת מבין השורות, ונדמה כי כולם חזרו לרגע אחורה בזמן, וקולות הילדים שהיו, בוקעים מגרונם.

הסיפורים והמספרים –

אלה שימה, ממשפחתו של חוסיד, מספרת כי בזכותה עלתה לכיתה א', משום שכשהגיעה לארץ, לא ידעה ולו מילה אחת בעברית, אך לאה הרגיעה ואמרה, שילדים לומדים שפה במהירות, וכך היה. אלה נשארה עד כיתה יב עם בני מחזורה.

ירמיהו מור, לבית משפחת מזרחי מהמאפיה שהיתה בעתלית, מספר שהיה אצלה בגן עוד מהימים שהגן היה צמוד למועצה, לפני שעבר אל מול ההסתדרות, ושהיא היתה מחנכת בחסד עליון ומשכמה ומעלה.

פנינה קומורובסקי, ביתם של ישראל ורבקה קומורובסקי, מספרת כי נהגה לבהות בלאה כשהיתה קטנה, עד כדי כך, שרצתה להיות לאה כשתהיה גדולה. לאחר 31 שנים כגננת, אירחה פנינה את לאה בגן שלה, ועיניה הכחולות והטובות ליוו אותה בחיוך של נחת לאורך כל אותו מפגש. פנינה מוסיפה בשבחה של לאה ומגדירה אותה כחמה, מעודדת, עדינה, ומכנה אותה "מיתולוגית".

נאוה עמיאל זוכרת איך לאה היתה מטופחת ואסתטית, שיער אסוף תמיד, איפור עדין, לבושה בחליפות ג'קט וחצאית מחוייטות, אצילית, וקול שקט ונעים שהשרה רוגע על הילדים בגן.

טובה אברהם זוכרת משחקים בחצר ואת שריקות התוכי של חינסון, השכן שמימין לגן.את דמותה האצילית של לאה, את השיער הבהיר האסוף בקפידה, ואת היותה אשת חינוך מהמעלה הראשונה.

ציונה סבתי מספרת שלאה היתה זן נדיר, וכמה עזרה לה ביעוץ בחינוך כשהבת שלה היתה בת 7. על חכמת החיים הטבעית שהיתה לה, ועל איך שנהגה לצלצל אליה הביתה כדי להתייעץ, ולאה תמיד ענתה לה בנחת וקידמה פניה בברכה.

אסי תורג'מן מדבר על זכרונות יפים ממנה, ועל איך שהיתה מקסימה ואהובה.

יפה שטיין מספרת שרצתה להשאר בגן ולא לעלות לכיתה א', ולימים, כשכבר היתה תלמידה בבית הספר וליוותה את אחיה לגן של לאה, היא עדיין רצתה להשאר שם יחד איתו.

רותי אמגר זוכרת את דייסת האורז הקרה הטעימה ההיא, את השיער האסוף לתסרוקת, וגם שלחה לי תמונת מחזור של בני גילה מהגן.

ברוריה גוזלן מלכה מספרת על כמה סבלנית ונעימה היתה לאה, על כך שאביה, משה גוזלן, שהיה רפד במקצועו, ריפד ללאה את המזרנים בביתה, ולאה הגישה לה כוס מיץ פטל כשהלכה איתו לשם. שלאה היתה אצילית בלבושה, בהליכתה ובגישתה לילדים.

לימים, מספרת ברוריה, הובהלה לאה לבית החולים כרמל, והיא שם אחות אחראית במחלקת הצנתורים, וברוריה התרגשה עד דמעות לטפל בגננת היקרה שלה שתרמה חלק בעיצובה.

ברוריה מוסיפה ומספרת, כי הגיעה עם ביתה בת ה-5 לרחבת המועצה לחגיגות יום העצמאות, לשם הגיעה גם לאה, יפה ומטופחת כתמיד, עם אודם אדום והתסרוקת הנצחית, ובהתלהבות של אותה ילדה בת 5 שברוריה היתה, היא ניגשה אליה וביקשה רשות לצלמה יחד עם ביתה. ברוריה חותמת את סיפורה במשפט: " את הגננת המיוחדת הזו לא אשכח לעולם ".

לו שאלתי כל ילד וילדה מאותם אלפי ילדים שהיא חינכה, את כל אותם דורי דורות של ילדים, כולם היו מספרים בדיוק את אותם דברים נפלאים על הגננת הנערצת והאהובה.

את שתי בנותיי, מיכל ונעמה, כל אחת בתורה, לקחתי לגן של לאה.

ידעתי שלאה כבר איננה שם ושיש גננות אחרות, אבל הייתי חייבת, כי הגן של לאה, זאת מסורת

חלפו שנים. את לאה, ראיתי עוד פעם אחת אחרונה באוטובוס.אני כבר אישה בת 40, ולאה בשלהי שנות ה- 80 שלה. היא ישבה שם מטופחת לבושה יפה ועם אותה התסרוקת, עם אודם אדום והמבט הכחול ההוא..

ניגשתי אליה.

" שלום ללאה הגננת שלי "

כך פניתי אליה והצגתי את עצמי.

לאה ענתה לי בשלום יפה ומנומס, עם חיוך מקסים והנהנה בראשה.

כל כך רציתי לחבק אותה, אבל התביישתי. אולי המעשה הזה יביך אותה, חשבתי לעצמי, ומה יחשבו כל הנוסעים באוטובוס.

" שבי בשקט ", אמרתי לעצמי. חזרתי למושב שלי וישבתי בשקט

הייתי צריכה לחבק אותה ולו רק בעבור אותו חסד נעורים, שאני זוכרת לה, אותו הזכרתי קודם.

אני צועדת במעלה השביל המוביל לגן חובה  ידי בכף ידה של אמא ואני בת 5. אנחנו חולפות על פני בית הספר הממלכתי עתלית, ועוד קצת, מגיעות לגן.

אמא לוקחת אותי לגן של לאה. אני אוחזת חזק חזק בידה של אמא, וזוכרת את הפחד הזה שאחז בי, משום שזאת לראשונה בחיי, שאני הולכת לגן כלשהו.

אמא השאירה אותי איתה בבית (צריף) במעברה, ולא שחררה עד שמלאו לי 5. השער פתוח.. אמהות נכנסות בשביל ומפקידות ילדיהן בידיה של הגננת לאה שעומדת בדלת הכניסה לגן, והולכות.

הפחד שלי גובר. אני יודעת שזה מה שהולך לקרות גם איתי: אמא תמסור אותי לגננת ותלך. אבל מה שקרה שם, היה לא צפוי. אמא התקרבה ללאה ויידעה אותה בפרט הכל כך חשוב הזה, ביומו הראשון של ילד בגן:

" היא אף פעם לא היתה בגן…היא לא מכירה..זאת הפעם הראשונה "הגננת לאה העבירה מבטה מאמא אלי, אל נומך קומתי , היא הישירה מבט.זה היה המפגש הראשון שלי עם העיניים של לאה. יכולתי לצלול אל תוך הכחול הזה.  איזה רוגע..איזה שקט..איזה רוך מלווה בחיוך..

המבט הזה, הילך עלי קסם, וכשהיא הושיטה לי יד ענוגה, הרפיתי מאחיזתי באמא, והושטתי לה את ידי כמהופנטת, מבלי להסס אפילו לא פעם אחת. יד ביד, לאה לקחה אותי לאחד השולחנות שבתוך הגן, הושיבה אותי על כסא קטן, ובאופן טבעי ביותר, הצטרפתי לשאר הילדים, לדפי הצביעה ולקופסאת הצבעים. עם המבט הזה, היא ליוותה אותי כל אותו יום, כדי לבדוק שאני בסדר, והייתי בסדר. הייתי בסדר, כי הגננת לאה, ביום הראשון בחיי בגן, היתה לי לחוף מבטחים.

יותר מכל, אם שואלים אותי, צעדנו לבטח כולנו במשעולי ילדות, בזכותה של הגננת שלנו.

 

תודה לכל ה "ילדים" ששיתפו איתי פעולה וסיפרו.

תודה לרונה ארלינסקי, שהפנתה אותי למקורות, ותמיד שם, מוכנה לסייע.

תודה לשרונה הנפלאה, ביתה של לאה הגננת, על התמונה המצורפת ששלחה לי ועל הכל.

יהי זכרה ברוך של לאה גרופר, המחנכת האגדית של אלפים מילדי עתלית, ויקירת עתלית.

יהי זכרם ברוך של יתר השמות המוזכרים בסיפור ואינם עוד.