עתלית והכדורגל של פעם
ספרו: משה בן-ארי (לשעבר נובוסלסקי) , נעמי ארלינסקי
אני מספר על הכדורגל בעתלית מלפני שמונים שנה לערך (שנות ה40 וה 50 של המאה ה20) , המגרש לא היה מדושא כמו היום, רק אדמה כבושה היטב בקיץ, ובצה מהגשמים בחורף.
לפני המשחק היינו, הילדים בני 7-8 מתגייסים לעזרה בייבוש המים לפני השערים. בקופסאות פח היינו שואבים את המים ומעבירים אל מחוץ למגרש. לאחר מכן היינו מסמנים בסיד את הקוים של המגרש לפי החוקים. כך היינו עסוקים "בספורט" מצהרי יום שבת ועד תחילת המשחק.
משחק הכדורגל היה הבילוי של כל העתליתים שהיו מגיעים לעודד את הקבוצה בהמוניהם במגרש הבייתי, משפחות שלמות היו מגיעות למגרש. האוהדים היו כל כך מסורים, כשרצו לנסוע לעודד את הקבוצה במשחקי חוץ, היו מארגנים משאית וכל האוהדים היו נדחסים בחלק האחורי כי לא היו אז אוטובוסים או מכוניות.
הכדורגל והבריטים
בתקופה שלפני הקמת מדינת ישראל בזמן שהבריטים שלטו בארץ הייתה מן ליגת משחקים אזורית שבה היו גם קבוצות של המשטרה הבריטית. גם אלה שהיו במחנה הצבאי הבריטי שהיה באותו מקום בו נמצא היום כלא שש. הם היו מגיעים מידי פעם למגרש בעתלית כדי להתאמן. פעם היה מקרה שהקבוצה מעתלית עמדה לקחת את האליפות האזורית מהבריטים, ולמשחק הזה הבריאים הופיעו עם שריונית חמושה במקלעים ואיימו שאם עתלית מנצחת אותם יהיה לא טוב! מובן שזה השפיע על השחקנים שלנו
והם הורידו רגל מהגז ולא נלחמו על ניצחון. רק שהשוער שלנו בשער היה עולה חדש וכנראה לא הבין את המצב ו"התאבד" על כל כדור שהאנגלים בעטו לשער! רק בעזרת "חור" בכוונה שעשה אחד המגינים, הובקע השער שנתן לבריטים את הניצחון! "ובא לציון גואל"! עוד ספור מאותה תקופה: במקום שבו נמצאת השייטת היום היה בזמן מלחמת העולם השנייה מחנה של הבריטים ובו ישב באותה תקופה הגנרל אנדרס מהצבא הפולני הקטן שנלחם יחד עם הבריטים. מיד פעם היו נשלחים לבסיס זה חיילים שנלחמו במדבר המערבי לנופש של שבועיים . בצבא הבריטי היו לוחמים ממדינות שונות, אוסטרלים, הודים, סיקים,ויוונים. והנה מגיע היום שבו כמה חיילים יוונים מהיחידה היוונית שהיתה במקום, מגיעים למגרש הכדורגל בעתלית. הם הגיעו ביום שבו היה אימון לשחקנים שלנו. הם ביקשו שנרכיב קבוצה ונשחק נגדם "ידידותי". היה נראה שהם קצת שתויים והשחקנים שלנו לא התלהבו מהעניין. אבל, לאחר הפצרות רבות של הקצין היווני נפתח משחק "ידידותי" שלאחר עשר דקות הפך למאבק של חיים או מוות. הם בעטו לפעמים בכדור אבל רוב הזמן ברגליים של שחקנינו. ולאחר שכמעט כל הקבוצה העתליתית צלעה נפסק המשחק ונמשך במכות יבשות לכל מי שנכח המגרש. לבסוף שמוליק קרבצוב שהיה אחראי לניפוח הכדורים למשחק, תפס את המשאבה ונתן לקצין היווני מכה בראש שמוטטה אותו לאדמה ודם כסה את מצחו. שלמה הופמן, אחד השחקנים, הבין שהולך להיות פה עניין לא טוב, רץ לביתו שהיה קרוב למגרש והביא איתו רובה ציד וירה באוויר כדור אחרי כדור. נראה שזה הזיז משהו אצל היוונים והם לקחו את הקצין המוכה ובריצה נכנסו למשא
ית איתה באו, ונסעו חזרה למחנה של הגנרל אנדרס.
הכדורגל אחרי קום המדינה
עם הקמת המדינה, בשנות החמישים, נוסדה ליגת הכדורגל בישראל. הקבוצה מעתלית שובצה בליגה השנייה ושמה בישראל: מועדון ספורט עתלית. הספונסר של הקבוצה: מפעל המלח שהיה בהנהלתו של מרדכי שניאורזון. הרבה כסף לא יצא מזה אבל מספיק כדי לקנות חולצות ומכנסיים. את הנעליים הי השחקנים צריכים לקנות לבד. שלא אשכח לציין את החולצה שהיתה בצבע תכלת עם "הפירמידה" של חברת המלח בחזית מעל הלב.
באותם ימים קבוצת הכדורגל היתה המוסד הבידורי היחיד במושבה. בשבת, כאשר התקיים משחק ליגה, כולם, מקטן ועד גדול היו במגרש. היו כאלה שעודדו והיו כאלה שבאו לבקר את ביצועי השחקנים במגרש. מובן שכל השחקנים היובני המקום ומידי פעם היו ממתעוררים ויכוחים בין בני המשפחה של שחקן זה או אחר באשר ליכולת שלו. אחרי ניצחון היו צהלות שמחה בכל המושבה ואחרי הפסד החלו הלחשושים למה זה שיחק או ההוא לא הופיע. מאמן לא היה, כך שקמו מאמנים בשם עצמם, בעיקר בני משפחת הופמן ומשפחת שפירא, הם היו נותני הטון במגרש ומחוצה לו. וכל הכבוד להם!!
מה קרה כשאהרון אמרי הצטרף לקבוצה
באחד הימים הגיע למגרש אהרון אמרי אחד מעולי תימן הראשונים. הוא היה נמוך קומה ומוצק ומהירותו היתה מדהימה. מובן ששלמה הופמן פרש עליו את חסותו והחל לאמנו במשחק הכדורגל. אלא מה? אהרון היה יכול לרוץ ולשחק רק כשה
וא יחף! נו אז מה לעשות? השופט לא יתן לו לשחק בצורה יחפה כזו! כאן קפץ נתן שפירא והציע לצייר לו על גרביים לבנות צורת נעלי כדורגל על כף הרגל וכך לעבוד על השופטים. אומרים שהתרגיל הצליח בכמה משחקים עד שהתגלה "הבלוף". והשופטים שהיו מגיעים לשפוט את משחקי עתלית בליגה, דבר ראשון היו בודקים אם אהרון אמרי נועל נעליים או גרביים מצוירים בנעליים.
למה נתנה זהבה מזרחי את האישור להשתתפותו של בנימין במשחק?
החלוץ המרכזי של הקבוצה בשנות החמישים היה בנימין מזרחי אבל מה? מידי כמה משחקים ,זהבה אשתו לא הרשתה לו לשחק. אותה שבת היה משחק מאוד חשוב וכל השחקנים הי כבר במגרש "מתחממים" לקראתו ובנימין מזרחי לא מגיע
. מיד גונבה השמועה שזהבה אשתו מונעת ממנו להופיע למשחק. התארגנה משלחת של חשובי הישוב כמו כץ, ראש המועצה, פסח גרופר ועוד. הם מיהרו לביתו של בנימין והתחננו לזהבה לתת לו לשחק. השופט אמר שהוא מוכן להמתין עד עשרים דקות לשריקת הפתיחה ולא מעניין אותו בנימין מזרחי או כל שחקן אחר, החוק אומר עשרים דקות ולא יותר. אנחנו הילדים נשאנו עיניים אל הגבעה שמעל המגרש לראות מה תלד המשלחת שעלתה לשכנע את זהבה. והנה זה פלא, בדיוק שתי דקות לפני שהשופט שורק לתחילת המשחק, מי מדלג על הגבעה אם לא בנימין מזרחי לבוש בבגדי הקבוצה. סרט לבן על מצחו וכולו חיוכי תודה לתרועות ההידד של הקהל הרב שחיכה לתחילת המשחק החשוב מאוד של אותה שבת. לא משנה שהפסדנו 3/0 העיקר שבני שיחק.
מה קורה כשלקיצוני של הקבוצה נולד בן בכור
כשלכרמי ארלינסקי, שהיה קיצוני שמאלי של הקבוצה, נולד בן בכור ב1955, לא ידע את נפשו מרוב שמחה. לקבוצה מולה שיחקו באותו השבוע לא היה סיכוי, מרוב אושר, הבקיע כרמי 8 שערים.
הנשף
בכדי שיהיה כסף לקופת המועדון היה מתקיים נשף ריקודים אחת לשנה. לא זוכר אם בפורים או חנוכה, על כל פנים זה היה הנשף הגדול בעתלית בכלל, לא רק של הכדורגל. כל התושבים היו בקדחת הנשף, אם בקניית בגד
ים חדשים או תפירת תחפושות, אם בביקורים של הנשים במכוני יופי ובמספרות. מארגני הנשף היו עוברים בין הבתים למכור כרטיסי כניסה לנשף וכן לבקש מכל משפחה להכין עוגות וכל מיני דליקטסים אחרים. זה לא הכל: כל משתתף היה קונה גם כרטיס הגרלה. ומה מגרילים? כל משפחה התבקשה לתרום איזה פריט מעניין שלהם אין צורך בו. או משהו לאכול: עוגה, מיני מאפים, בונבוניירה מעניינת וכדומה.
אני זוכר את הנשף בשנת 1953 שאותו אירגנו יוחנן מזרחי ונתן שפירא. הוזמנה התזמורת לריקודים של זכרון יעקב, המקום קושט לאורך ולרוחב בסרטים ובבלונים צבעוניים. נאספו כסאות מכל הבתים הקרובים לארוע. המקום היה מבנה ששימש כתחנה משטרה בריטית אחר כך הוסב לבית הקולנוע הראשון בעתלית. בחזרה לנשף הגדול! לאחר כמה סיבובי ריקודים בהם היה המצטיין "המוכתר" אלימלך גרופר שרקד בסגנון פרד אסטר האגדי. הופיע יוחנן מזרחי או "יוחה" בלשון עתלית, שהיה סטנדאפיסט מבטן ומלידה. בלשונו החדה היה צוחק על כל אחד מהנאספים ברוח טובה. הופעתו היתה מרכז הנשף וכולם היו מקבלים את הבדיחות שלו ברוח טובה וצוחקים מכל הלב למרות שזה היה על חשבונם. לאחר עוד סיבוב ריקודים היתה נערכת ההגרלה, וכמעט לכל אחד יצא ממנה עם משהוא: לזה עוגה, לזה אגרטל ולזה מפה רקומה וכן הלאה. כולם זכו במשהו ויצאו מאושרים כאילו זכו בפרס הגדול בלוטו.
ֿ
מועדון ספורט עתלית / הפועל עתלית לאורך השנים:
1946 – מקום 6 בליגה ב, הליגה השניה
1949 – מקום 5 בליגה המיוחדת, הליגה השניה
1951 – מקום 9 בליגה ב, הליגה השניה
1953 – מקום 3 בליגה ב הליגה המשנית
1954 – מקום 8 בליגה ב, הליגה המשנית