עם קצת עזרה מחברים – אברהם וכלה נובוסלסקי

אברהם נובוסלסקי  – אבא, שלי, בא לעתלית בלי כלום, מהמשק של משפחתו בבת-שלמה. את המשק של ההורים בבת-שלמה קבל אחיו של אבא, ואבא היה צריך לחפש עבודה.

וכך היה הספור כיצד הגיע אבא לעתלית: יום אחד הסבא מבת שלמה, לייבה נובוסלסקי, אמר לאבא שלי לקחת סוס לעתלית כדי להביאו לארלינסקי. הוא שמע שארלינסקי זקוק לסוס . סבא שלי היה גם חקלאי וגם סוחר בסוסים באוקראינה, סבא היה סוחר סוסים גדול. מסופר במשפחה שהסבא מכר סוס לאחד הגויים. לאחר זמן מה בא הגוי והתלונן שמכרו לו סוס צולע והוא רוצה לבטל את העסקה. מן הון להון, העניינים התחממו, וסבא שהיה גבוה וחזק כמו שור הכניס לגוי מכה, הייתה לו יד ברזל, והגוי פרפר בין חיים למוות. הכומר המקומי הגיע ואמר לסבא שאם הוא לא מסתלק תהיה מהומה והיהודים  יהיו בסכנה. סבא עזב את סבתא ועלה לארץ ישראל.  לאחר שנה הגיעה הסבתא גולדה עם שני ילדים, אחד מנישואיה הקודמים ואחד שהיה משותף לה ולסבא.

הסבא שזכה להכשרה חקלאית כאן בארץ והיה מוכן לעבד את הקרקע, קבל משק חקלאי בבת-שלמה מהברון רוטשילד. לאחר שסבתא הגיעה נולדו להם עוד 7 ילדים. אני זוכר שהסבתא אפתה לחם בטבון. בת-שלמה לא הייתה מחוברת לחשמל אלא היה גנרטור שהופעל עד 10 בלילה ולאחר מכן שררה חשיכה, והיינו מאירים את הבתים במנורות הנפט.

לאחר שרכב כמה שעות מבת-שלמה לעתלית כדי להביא את הסוס, הוא הגיע לעתלית, לארלינסקי אך לא מצא אותו בבית. לא היה ברור היכן הוא, אולי נסע עם דוד גרופר, המוכתר של עתלית, לבלות כמה ימים בביירות ולעשות חיים. ידוע היה שהם היו מתאווררים מידי פעם לכמה ימים באויר ההרים הצח של ביירות. חשב אבא: מה אני ארכב בחזרה לבת- שלמה? אשאר כמה ימים בעתלית עד שארלינסקי יחזור. אבא שכר חדר אצל נחום קראוז, בבניין מול הרכבת, אליו עלו במדרגות מעוגלות, וחכה.

למחרת הגיע ארלינסקי וכששמע שאבא הביא לו סוס הודיע שבכלל אין לו צורך בסוס והוא לא יודע בכלל על מה מדובר. ארלינסקי שאל את אבא מה הוא עושה בימים אלה ואבא אמר לו שהוא לא עובד ומחפש עבודה. ואז הציע  ארלינסקי, שהיה מיודד עם סורדין, מנהל חברת המלח, לדבר עם סורדין על האפשרות שאבא יעבוד כפועל בחברת המלח. סורדין הסכים. אבא החזיר את הסוס לבת-שלמה, חזר לעתלית והחל לעבוד בחברת המלח שם עבד עד פרישתו לפנסיה, בגיל 65. הוא המשיך להתגורר בשכירות אצל נחום קראוז. אבא עבד יום שלם עבודה פיזית מאוד קשה בחברת המלח. הוא הוביל מריצות מלח, סחב שקי מלח, למרות נכותו וצליעתו. 

נכותו של אבא נגרמה משום שהוא היה צריך לקבל זריקה ברגלו נגד מחלת המלריה, ובטעות פגע דוקטור יופה באחד הגידים וכתוצאה מכך אבא נשאר צולע כל חייו. אבל זה לא הפריע לו לעבוד קשה בחברת המלח, עובדה שהתמיד בה עד הפרישה.

בערבים היו צעירי עתלית נוסעים לקזינו בבת-גלים בחיפה ומבלים עד השעות הקטנות של הלילה. ושם אבא הכיר את כלה גרופר, והתחיל רומן. אבא ספר לארלינסקי על כלה, ועל רגשותיו כלפיה, אך לא היה לו האומץ להמשיך בחיזוריו משום שהוא הרגיש חסר בטחון, בגלל צליעתו. ארלינסקי שאל אותו:"מה דעתך על שידוך איתה? הערב אלך לדבר עם אבא שלה, שהוא חברי הטוב, דוד גרופר, בשעה שמונה בערב אתה תעבור ליד הבית של גרופר. אם האור במרפסת דולק סימן שהוא הסכים, אם האור במרפסת יהיה כבוי סימן שהוא לא הסכים.

ו….האור דלק, ולימים הם נישאו. אבא שלי עבד , כאמור , בחברת המלח, ומשכורתו הייתה נמוכה ולא הספיקה, לכן חפש כל מיני עיסוקים כדי להרוויח עוד כמה גרושים. ראשית, הוא היה מוכר קרח. לאחר שסיים את המשמרת בחברת המלח, היינו הולכים, אבא ואני, לבית הקירור מצפון לעתלית, שנוהל על ידי הלל קורנפלד,  וקונים בלוקים של קרח. לאחר מכן העמסנו את הקרח על עגלה שהייתה רתומה לסוס ועוברים במושבה ומוכרים לעתים חצי בלוק ולעתים רבע בלוק. הקרח היה מיועד לארונות הקרח ששימשו כמקררים. בסוף היום אבא ואני היינו מונים את הגרושים שהרווחנו.

נסיון נוסף להתפרנס עשה אבא שותפות עם דודי, אליעזר תגר, בעלה של כרמלה דודתי. הם החליטו לפתוח קצביה. לאף אחד לא היה מושג איך מנהלים דבר כזה. מה שהקשה על המיזם הייתה העובדה שבאותה תקופה היה צנע בארץ, ולכל משפחה חולקו מספר זעום של נקודות בהם היו יכולים לקנות אוכל. מתוך פרה שלימה שנשחטה והובאה לקצביה, מחצית נשארה ללא קונים. אנחנו אכלנו הרבה בשר באותה תקופה אבל הקצביה ירדה מנכסיה. היו עוד כמה שנהנו מבשר הפרה שנשאר. מיד כששמע שנשחטה פרה היה חיליק מכבי, שהיה עדיין רווק, מתלבש יפה ומגיע בערב לביקור אצלנו, כי ידע שאמא הכינה מטעמים מהחלקים הפנימיים של הפרה: קישקה ממולא, כבד קצוץ, צלי בתפוח אדמה. וחיליק היה יוצא מאיתנו שבע ומרוצה.

אחרי הכשלון של הקצביה, החליט אבא יחד עם חיליק מכבי לפתוח בית חרושת לבלוקים. בחצר שלנו היו משטחי עבודה, הובאו מכונות לערבול בטון, תבניות ליצור את הבלוקים. העסק החזיק חודשיים והתמוטט.

כלה נובוסלקי – אמא שלי, הייתה אשה גבוהה, יחסית מליאה, ובעלת לב חם. היא דאגה לכל אחד, במיוחד לאלה המוגבלים: לתבונה חולת הנפש, לנטע, לסימה דודסקו ההיפוכונדרית, לרווקים שלא היה להם אפשרות לאכול במסעדה ולבשל לא ידעו. כולם היו מגיעים אלינו הביתה, מקבלים אוכל טעים, אוזן קשבת ואהבה.

סימה הייתה באה מידי יום והיתה אומרת: "פרייגנישט, איך נישט גשלופן דגנצה נחט" וכאן היה ספור על מכאובים והצרות שלה. היו באים אנשים, מתיישבים, ואמא הייתה שואלת אותם אם אכלו כבר. כמובן אף אחד לא אכל. בשעה ארבע בבוקר הסירים היו כבר על האש, ובשבע-שמונה בבוקר הכל היה מוכן: ממולאים, קישקע, קניש, הלזלה, חצילים. תמיד היו שני מיני בשר. לאבא לא היה איכפת, גם הוא היה נשמה טובה, הוא היה יותר מידי טוב. מורי בית הספר היו באים לאכול צהריים אצלנו, בתשלום, וכך הייתה אמא עוזרת לתקציב המשפחתי. גם הנכדים שלה אהבו את מטעמיה, צחי, הבן של אריה, בילדותו, שהה הרבה אצל אמא ואבא ונהנה מאוד מהמטעמים של סבתא כלה.לאחר שגדלנו, אמא התנדבה בבית חולים רמב"ם עוד שנים רבות.

סופר על ידי משה בן ארי בנו של אברהם