מרקוס – משה, מנדל ואסתר

מנדל נולד בעיר יאש שברומניה לבית משפחת מרקוס, כשמשה (ג'ינג'י) ואידל היו שניים מאחיו.

מילדותו, לא הספיק מנדל ליהנות יותר מדי, מכיוון שהנאצים הגיעו לערי רומניה, והשואה הפרטית שלו, האימה והזוועות, החלו. מנדל היה נער כ-בן 15 כשנלקח למחנה עבודה, שם הוטל עליו לקבור את אחיו היהודים.

הוא עמד מידי יום ביומו על יד המסילה, ואסף את גופות המתים שהושלכו מהרכבות הדוהרות, ואחר כך קבר אותן בבור אותו היה עליו לכרות מראש. לא פעם קרה, שהבחין בסימני חיים באחת הגופות, ובסתר, מיד השקה אותן במים, עזר להן לקום על רגליהן, וכך הציל מנדל חיים.

מנדל הסתיר את המספר שעל זרועו ולא דיבר על השואה, למעט בימי השואה כשצפה בטלוויזיה ורוחו סערה. סיוטים וחלומות בלהה פקדו אותו באותם לילות, ורק אז הוא הזכיר את הוריו ושאר בני משפחה שנספו בשואה, דיבר עליהם באהבה גדולה ובכה כמו ילד.

כשמנדל ואחיו הצעיר ממנו בשנים, ג'ינג'י, נשלחו למחנה השמדה, הבחינו הנוסעים ברכבת בגילם הצעיר וייעצו להם להמלט.

" תקפצו מהרכבת! תברחו! ", צעקו להם.

מנדל וג'ינג'י , קפצו מהרכבת הנוסעת ופרצו במנוסה, כשהגרמנים יורים עליהם, אך למרבה המזל, פספסו אותם הקליעים, וכך ניצלו חייהם. הם הצליחו לברוח, ומשפחה טובה באמצע הדרך אספה אותם אל ביתה והחביאה אותם בעליית הגג. הם חיו שם בסתר ודאגו האחד לשני, כשמנדל, שומר מכל משמר על אחיו הקטן.

בשנת 1951, הגיעו ארצה שלושת האחים השורדים, מנדל, ג'ינג'י ואידל, היישר אל המעברה בעתלית. קצת אחרי, פתח מנדל את חנות המכולת שלו בשותפות עם בעלה של חייסורה, וג'ינג'י, את חנות הבשר, בסמוך אליו באותו מתחם.

מנדל היה אחד האנשים הישרים וההגונים שידעה עתלית. עדין ונעים הליכות, רגיש מאוד, שקט, ביישן ומאוד מופנם.מעולם לא ראיתיו רץ או ממהר למקום כלשהו. תנועתו במרחב היתה איטית ושלווה, והכל נעשה בנחת וברוגע. הוא הכיר את אסתר, הם התחתנו והפכו לחלק בלתי נפרד האחד מהשני. תמיד היו יחד, ובשיתוף עם חייסורה חברתם ושותפתם, הם ניהלו את החנות לתפארת.

כזוג יונים, היו מנדל ואסתר רעייתו, ומעולם לא נפרדו.הרבה כבוד ואהבה, הם רחשו האחד לשני, והחנות הזו, היתה כל עולמם. מנדל ואסתר ניהלו חיים שמרניים וצנועים ואהבו מאוד את הבית. הם נהגו לשבת בביתם הצנוע, בגינה מתחת לעץ האשכוליות שנתן פריו מידי שנה, להביט בנוף העשבים הניבט אליהם מחצרות השכנים, ולהתרגש מתחושת החופש והמרחבים הירוקים ומהזוגיות המופלאה שהיתה להם. קרוב קרוב הם ישבו, כשאסתר מניחה עליו את ידה, והם מתחבקים במבוכה.

למנדל היתה אינטליגנציה ריגשית מאוד גבוהה. הוא מיד ידע להבחין כשמישהו נכנס אליו למכולת, והפרוטה, אינה מצוייה בכיסו.

" תקח " הוא היה אומר. " תקח כל מה שאתה צריך ואל תדאג ", וכשהגיעה העלייה של האתיופים לעתלית והוא ידע שהם סובלים ממחסור, הוא פתח ליבו בפניהם ואמר: " אני אכלתי לחם יבש…וכל עוד אני חי, לא יחסר לכם שום דבר ". הוא אימץ אותם בחום, העמיס שקיות מהמכולת, שקיות בשר מג'ינג'י, ושקיות של ירקות ופירות מניסים סלמן ז"ל, וכך דאג שאכן לא ידעו מחסור.

מנדל, אמנם, לא הרבה לדבר על השואה, אבל הוא לא שכח אותה לרגע. הוא חי בצילה והיא ליוותה אותו כל חייו.

נושא האוכל, היה נושא מאוד חשוב אצלו, עד כדי כך, שכשייעצו לו לתבוע את כספו מאנשים שהיו חייבים לו כספים רבים, הוא ענה:

" אני לא הולך לבית משפט בשביל אוכל "

הוא נתן ממרכולתו לכל מי שלא יכול היה לקנות, והוא ידע בדיוק למי אין, ומעולם לא ביקש תשלום. גם אצלו בבית פנימה, הוא כיבד את פת הלחם. מעולם לא השליך אוכל לפח. את הלחם שנותר, הוא פיזר לציפורים, ובשאריות אוכל, הוא האכיל את חתולי הרחוב. חרוץ ודייקן, היה מנדל, ומאוד יסודי.

הוא פתח מידי בוקר, במהלך חיים שלמים, את החנות בדיוק בשעה שש. מנדל גם היה סוחר ממולח, שידע לשאת ולתת בתבונה רבה עם הספקים שהביאו לו את הסחורה. למרות חוויותיו הלא אנושיות מגרמניה הנאצית, היתה במנדל שמחת חיים שקטה.

הוא אהב מקומות שקטים ואהב בני אדם. לפעמים, נהגו לקוחותיו לגשת אליו הביתה כדי לשלם את חובם, והוא כל כך שמח לקראתם ופניו אורו, ללא שום קשר לתשלום. 

שתיים מבנות עתלית, אימץ מנדל אל חייו, פתח בפניהן את דלתו ואת ליבו, ונהג בהן כאילו היו בשר מבשרו. אורלי דרעי, אחותו של נדב דרעי ז"ל, היתה לו כבת, ותמר נבט, שהיתה יד ימינו בחנות ועבדה אצלו 12 שנים. השתיים האלה, היו מסורות ונאמנות למשפחת מרקוס, בטוב וברע, בשעת צער ובשעת שמחה, ועד הסוף בשעת חולי, ובכך, הקלו מעט על בדידותם.

את משפחתם הגרעינית, הם איבדו בשואה, ולילדים משלהם, הם לא זכו. ללא שארי בשר, ללא צאצאים שימשיכו את שושלת משפחת מרקוס וללא כל זכר מהם, הם נפרדו מהעולם, כשמנדל, היה האחרון שנשאר. רעייתו של מנדל נפטרה, ומנדל נשבר. ג'ינג'י לא עזב אותו לרגע ועבר להתגורר איתו בשעה קשה זו כדי שלא יהיה לבד. כשג'ינג'י נפטר, מנדל התרסק. הוא געה בבכי בקול רם וזעק:

" אני האח הגדול..הוא אחי הקטן..אני הייתי צריך למות לפניו "

מנדל בכה ללא הרף על אחיו הקטן, ומעולם לא התגבר על מותו. מנדל חלה בפרקינסון, ולאט בהדרגה, הפך סיעודי. היתה לו מטפלת, ואורלי ותמר, המשיכו להיות לצידו עד יומו האחרון.

בנשימותיו האחרונות, סגרה תמר את עיניו בידה, וקראה בקול: " שמע ישראל ".

בן 93 היה מנדל במותו.