ד"ר הלל יפה והעתליתים יוצאים למחות על התנאים הקשים

ד"ר הלל יפה ראה את מצבה של עתלית מחמיר והולך. מכל ביקור בעתלית הוא חוזר לביתו בזכרון-יעקב בלב שבור. במר נפשו הוא יושב ועורך מכתבים לבארון, לפקידות, לשטרקמט, לשבתי לוי, לאישים שונים, מסביר את מצב עתלית, תובע ודורש עזרה והצלה כל עוד לא איחרו מן המועד.

"– הנני להוסיף את ההעדות הבאות בעניין בתי המושבה עתלית. כיון שהאקלים שם גרוע ביותר ומקום הבתים אינו מהטובים במובן הסניטרי, יש לדאוג לכמה סידורים דחופים ולקדם עד כמה שאפשר את סכנת המלריה. המצב הגבוה של מקום הבתים בכוון הצפוני, ובאר המים הנמצאת בקרקע סלעית אלה הם תנאים סובים, אבל צריך לעשות יותר. חשוב הדבר

שחלוקת המים תָהיה קלה ונקייה. צריך שהבאר תיסגר בהחלט, ולכונן לידה משאבה. כמו כן צריך לסדר רשתות בחלונות ובפתחים. זה יפחית בהרבה את מספר היתושים החודרים לבתים ויאפשר לישון בחלונות פתוחים. התריסים צריכים להיפתח מפנים הבית כדי שלא יתעצלו לפתחם ולהחדיר את אור השמש לתוך הבתים".

"מצבה הסניטרי של עתלית הוא נואש. מלבד הדנגה שלא פסחה על שום בית, חדורים התושבים מלריה. ויש חששות רציניים לעתיד הקרוב. האקלים רע, מצב הבתים ובאר המים, סידור עבודת חריש עמוק ליד הבתים, העדר כל שירות רפואי, חוסר כל סולידריות בין התושבים, – הכל יוצר אוירה קשה, ומוטב היה שכולם ילכו מכאן – – יש ברצוני לעשות לבד מה למען עתלית. בית-החולים מלא חולי עתלית – הוא פשוט מצילם ממות. דרוש לי אשראי של 500 – 600 פרנק. לשם עזרה רפואית. צריך שיהיה עוזר חובש בעתלית, מלבד זאת על החובש המומחה מזכרון-יעקב לבקר אחת לשבוע את עתלית. הוא יבדוק את התושבים ויעשה זריקות חינין למען הציל את התושבים ממגפת שחור-השתן. מלבד זאת דורש אנכי סכום קטן לבית-החולים שיאפשר לו לקבל בכל זמן שהוא את חולי עתלית. אני אבקר את המושבה כל שבועיים, ואם יהיה צורך — לעתים קרובות יותר. – – חשוב היה לדאוג קצת למצבם החמרי של התושבים ולתת להם הלוואות כדי שיקבלו מזון מבריא- דבר השוב מאוד לבריאותם.

"זה עתה שבתי מעתלית. שם שוררת מגפה פתאומית של שפעת. מובן שהמלריה שצפתה רק להזדמנות זו והופיעה גם היא. והן זה שלושה חודשים שאנשי עתלית חשו את עצמם טוב. הטחולים הצטמקו והבטן קיבלה צורה צנועה יותר. כולם מכירים כי זריקות החינין השיטתיות השפיעו לטובה, אבל ענין הרשתות בחלונות הוא בכל רע! – החורים משמשים פתח לכניסת היתושים ואפילו למין היפה (שאצל היתושים הרי זה מין הזכרים.. ) לפני שהשביעו את תאבונם. אולם כשהללו מלאי דם שמצצו מה"מפלצות" ההולכות על שתים, שאין להם כנפים ולא כלי מישוש הגונים, הם אינם יכולים לצאת. זאת היא ממש מכת מצרים! צריך לראות מה מתרחש בין זגוגיות החלון ובין הרשת-זמזום ורטרוט נורא!"

ובין מכתב למכתב עובר זמן. ואחרי שנצטרפו המכתבים לצרור הגון, עדיין יש להמתין עד ששטרקמט יחליט לעשות דבר. סוף סוף החליט הרופא, כי הפקידות לא תוכל להתעלם עוד ממציאות מרה ואפורה זה של עתלית. חיי אדם אינם הפקר ולנוכח המוות אין לשבת בחיבוק ידים: יש צורך להלחם בו מלחמה רצינית ותכופה. כל האמצעים שאחזו בהם עד עתה בשביל הבראה יסודית של המקום הם כטפה מן הים, שום שינוי עיקרי לא בא עדיין, עוד הבצה שוכנת כבוד במערב, תנאי החיים מוסיפים להיות ירודים ודלים, והשירות הרפואי מצער ועלוב.

וגם מה שמבקש ד"ר יפה צנוע למדי: מעט עזרה, קצת תרופות, רשת תקינה לחלונות, מעט מזון מבריא שיחסן את הגוף, כיסוי הבאר למגן מן החלאה והזוהמה, פרטים קטנים שחשיבותם רבה, והוצאותיהם לא גדולות. אפס כל אימת שבאים אל שטרקמט בדברים של טעם והגיון, והוא עצמו אדם משכיל ואיש הגיון, יתיצב כחומה בצורה שאין להבקיעה: ולא סתם עקשן הוא, טעמיו ונימוקיו עמו: הוא תלוי בפריז, וכל הוצאה של פרוטה זקוקה לאישור משם, ולא תמיד הוא יכול להסכים לדרישותיו של ד"ר יפה. הלה כתב מכתבים, הסביר מה שהסביר, אמנם כל זה סוב ויפה, מחובת רופא לעשות כן, אלא שצריך להמתין, צריך לחכות. והלא הוא הזהיר את אנשי עתלית, שההולך אליה חייב להיות נכון גם למות….

"מוסב היה שכולם ילכו מכאן" – נזכר הרופא דברי מכתבו, אולם לא הליכה לחלטנית אלא הליכה ארעית על מנת לטוב בתנאים טובים יותר. בא ד"ר יפה והזמין את האכרים כולם לאספה דחופה, לדון אתם במצבם. הוא יודע שהשפעתו עליהם גדולה מהשפעת שטרקמט, שכן בו ראו מגן ומציל. הוא לא העלים מידיעתם בפעם זו את מצבם הנכון. ישמעו וידעו, בנפשם הדבר!

-אספו את מפתחות הבתים בצרור אחד ולכו הגישוהו לשטרקמט – יעץ ד"ר יפה – ואתם ומשפחותיכם לכו ושבו בזכרון-יעקב. לא לוותר ולא להירתע כנימהּ. אף לכם יקרים החיים כאשר יקרים לשטרקמט חייו הוא.

העתליתים יושבים וממתינים להמשך ההתפתחות הדרמטית. שטרקמט השעין ראשו על ידיו ונשתקע במחשבות, אפשר, ניצבה לעיניו השאלה שישאל הבארון: "למה עזבו הללו את המושבה?"… נשתררה דממה, האכרים יצאו את המשרד וישבו על המדרגות בחוץ, בל: דעת מה יעשו. אחר שעה קלה יצא שטרקמט וקרא להם לחזור ולהיכנס למשרד.

ובכן, מה יהיה? – שאל,

עד שלא תגמור עם ד"ר יפה לא נוכל לחזור לעתלית – הצהירו הם.

ראה שטרקמט כי עמדת האכרים תקיפה, ואין הם נרתעים, פנה אל הפקידים ושוחח עמהם :צרפתית. כתום ההתיעצות ביקש לקרוא לד"ר יפה שנית.

בבוא הרופא הודיעו שטרקמט, שנתן לו את התקציב שביקש.

פנה ד"ר יפה אל האכרים:

עכשיו רבותי, יכולים אתם לחזור לעתלית, על אחריותי.

משהלך ד"ר יפה שאל שטרקמט:

– אימתי אומרים אתם לחזור?

– אפילו מחר – ענו האכרים.

למחרת חזרו הגברים, אחרי שעשו סדרים מעט בבתים חזרו לזכרון-יעקב והעבירו גם את המשפחות.

מאז התחיל ד"ר יפה מבקר לא פתות מפעם אחת בשבוע, הרוקח ברונר מבקר גם הוא פעם בשבוע, במיטב יכלתם הם מתאמצים לקדם פניה של הקדחת, ברם זו עדיין השתוללה בעתלית ימים רבים.

הסיפור נכתב על ידי אריה סמסונוב והועבר לידי העמותה על ידי הארכיון לתולדות זכרון יעקב. שגיאות הכתיב  הינן במקור ולקחנו לעצמנו חירות לא לגעת בהן אלא להשאיר את הטקסט כפי שהוא כדי לקבל תחושה על הכתיב באותם הימים.

ד"ר הלל יפה היה רופא המושבות ניתן לקרוא על פועלו בין השאר  פה

שטרקמט היה מנהל המושבות , רוזנהק וקאהן היו מפקידי הבארון, כולם מונו לנהל את המושבות הראשונות

בית הפקידות שבו היה משרדם נמצא בזכרון יעקב ומשמ היום כמוזיאון העליה הראשונה