סבא שלי היקר, שלמה כהן, עבד ברכבת בתקופה המוקדמת יותר, ואחר כך אצל ג'ינג'י הקצב. בבעלותו של סבא שלי בסאפי שבמרוקו, היו איטליזים. זו סיבת המיומנות החדה והמרתקת שהיתה לו בעבודתו כקצב. סבא היה רחב כתפיים וחזק בצורה יוצאת דופן.
שמעון אחי מספר על אחת הפעמים שסבא לקח אותו לתפילת תשליך שבראש השנה. הגברים עמדו והתפללו ליד הבריכות, והאבנים אותן השליכו – היו גדולות. הגברים הרימו אבן והשליכו, וסבא שלי הרים 4 כאלה. אחי עמד שם נפעם, מתבונן ותוהה כיצד נכנסות 4 אבנים כאלה גדולות בתוך כף ידו של סבא.
המשפחה של אבא שלי, הגיעה מסאפי שבמרוקו, והאיש היפה, הקשוח והחזק שבתמונות, זה סבא שלי, שלמה כהן
סאפי, היא עיר נמל מצפון לעיר מוגאדור, והיא מרכז כלכלי לתעשיית סרדינים, טקסטיל, קרמיקה ועוד.
ניתן לראות במדפי השימורים בכל הסופרים למיניהם, באגף הסרדינים, את הכיתוב: " ארץ יצוא – סאפי מרוקו". משם, אהבתו של אבא לים ולתחביב הדיג.
יחסית לערי מרוקו האחרות שמנו אלפים רבים, או גם עשרות אלפי יהודים, סאפי מנתה, לכל היותר, 4,000 יהודים כשהיתה בשיא גודלה. בעליה הגדולה בשנות ה-50, נותרו שם כ-1000 יהודים בלבד, ומספר זה אף ירד בשנות ה-60 ורק המשיך להצטמצם.
בשכונה של אבא שלי, היו משפחות בודדות.
לכאורה, נראה כי יחסי השכנות בין ערבים ליהודים, היו טובים: הם עבדו יחד, אכלו יחד ושתו קפה יחד, אבל מתחת לפני השטח, תמיד היה חשש מפני פרעות, ואכן היו.
ההפרדה היתה ברורה, ובכל זאת, שמרו על דו קיום.
נסיבות החיים שם, בשילוב אישיותו העצמתית של סבא שלי וכוחו הפיזי הטבעי, הביאו אותו להיות האיש הכי חזק בשכונה וגם מסביב לה. יראת הכבוד אליו, היתה גדולה, והוא הילך ברחובות סאפי במלוא הדרו, יפה וחזק. " מאליק סולימן " , היה כינויו ברחוב, דהיינו, המלך שלמה.
סבא שלי היה אדם עשיר במרוקו.
בבעלותו היו 2 איטליזים, ובית גדול ויפה עם שתי קומות.
היו לו פועלים שעבדו באיטליזים, והוא עצמו, עבד עד שעות הצהריים.
כל מי שזוכר את סבא בעתלית, בקצביה אצל ג'ינג'י, פורס לנתחים במיומנות את בשר הבקר, ראה רק את קצה קצהו של המזלג, כי במציאות של סאפי במרוקו, סבא שלי עמד בזירה, אחד על אחד, ראש בראש, מול שור חי, בועט ונוגח, אבל זה כבר לסיפור אחר.
סיפור אחד שאהבנו לשמוע, אחי ואני, ללא הרף:
ליד אחד האיטליזים של סבא שלי, היה בית קפה קטן. בבית הקפה הזה, ישב באופן קבוע, מידי יום ביומו, אדם עיוור. בן בלי בית, היה האיש. בודד בעולם, ערירי, עם הנכות הלא פשוטה הזו, וכל הונו היה קוף קטן שישב על כתפו וליווה אותו כל חייו.
האדם הזה היה חזק במיוחד וכולם ידעו זאת. אני מניחה שבגין מוגבלותו הקשה, הוא נאלץ לפתח יכולות פיזיות אדירות, כדי לשרוד את רוח התקופה.
העוצמה הפיזית יוצאת הדופן שלו, למעשה, שימשה אותו גם לפרנסתו:
הוא ישב בבית הקפה והתפרנס מתחרויות הורדת ידיים, וזה היה עיסוקו כל היום. איש מעולם לא הצליח לגבור עליו. על כל אדם שהוא ניצח, הוא קיבל את שכרו, וכך דאג לצרכים שלו ולצרכיו של הקופיף. גם סבא שלי נהג להכנס לבית הקפה הזה, ואינספור פעמים, ביקשו ממנו לנסות את מזלו גם הוא, עם אותו אלוף עיוור. סבא חייך תמיד והניף ידו בביטול, למעט אותה פעם אחת ויחידה, בה נעתר לבקשת ההמון, אך הסכמתו היתה עם תנאי בצידה: " אם אתה מנצח, אני משלם לך, אבל אם אני מנצח, אתה עושה מה שאני מבקש ".
העיוור הסכים ונתן את דיברתו. סבא שלי הוריד אותו, והעיוור, קיים את הבטחתו. התנאי שסבא הציב היה, שהעיוור חסר הבית, יעבור לגור אצלו. הוא נתן לו חדר, דאג לכל מחסורו, ובתמורה, מינה אותו להיות שומר הראש של אבא שלי.
כל בוקר, אבא צעד בביטחה אל בית הספר אליאנס, כששומר ראש עיוור כעטלף עם קופיף על הכתף, צמוד אליו, וכך גם בחזור.
עוד סיפור אחד קטן מיני רבים, שבא להמחיש איך החיים היו שם, וכמה חזק היה צריך להיות כדי לשרוד:
אבא נקלע פעם לקטטה עם ילד בן גילו, בעת שהסתובב בשכונה אחרת. ההוא הכה ואבא החזיר. אותו ילד רץ הביתה והזעיק את אחיו הגדולים. אבא, שהיה ילד קטן אז, קלט את התמונה, ופרץ בריצה לכיוון האטליז של אביו והתפרץ פנימה.
סבא הבין מפניו הסמוקות של אבא, שמישהו רודף אחריו. סבא יצא מהאיטליז כדי לבדוק בעצמו מה קורה, נעמד בפתח, ונעץ מבטו בגברים שלפתע הבחינו בו והבינו שהם למעשה רודפים אחרי הבן של שלמה כהן. הם התחלחלו, ובשניות, נסו על נפשם.
רבים הם סיפורי הגבורה, שחזרו והושמעו לאחי ולי בילדותינו, ובכל פעם מחדש, ישבנו מרותקים ומלאי הערצה, לסבא גיבור ששמר על יהודי סאפי.
לסבא היה לב ענק.
הוא אהב אנשים וחברה, צחוקים ומצב רוח טוב. אהב לארח בנדיבות חברים ושכנים בביתו ובשולחנו, שפע אוכל ושתיה, וכך נהג גם בביתו בארץ, בשבתות ובחגים, אירח חברים, שכנים, ואת החברים של ילדיו.
הציונות, זרמה בעורקים, ובהשפעתה, שלח סבא את אבא שלי לארץ בעליית הנוער בשנת 1950.
הסבתא שלי, אמא של אבא, שמחה, נפטרה שם,
ושנים ספורות לאחר מכן, עלה ארצה גם הוא עם שאר המשפחה שלי, סבתא שלי השניה סטלי, כל ילדיו האחים של אבא, במהירות, כשהוא משאיר את כל הונו ועושרו מאחור.
כאן, התחיל הכל מהתחלה. עבד קשה מאוד בכמה עבודות במקביל:
אצל ג'ינג'י בקצביה, אצל סטושיה בבשר, עבודות פרטיות שביקשו ממנו תושבי המושבים שמסביב לעתלית, וברכבת ישראל.
איש עבודה חזק בצורה לא רגילה, היה, ומוסר עבודה גבוה מאוד.
את קורות העץ הכבדות שבונות את פסי הרכבת, סחב על כתפיו.
סבא גם צעד על המסילה, על שתי רגליו, מעתלית ועד לבונים, וחיזק את הברגים של פסי הרכבת.
סבא שלי שתק לאחר מותו של דויד.
דויד כהן, הבן שלו, הדוד שלי, המורה לקראטה שלי ושל רבים מאיתנו.
ממרומי תהילתו, הוא ירד, התכנס בתוך עצמו, ונשבר.
בערוב ימיו, ראיתיו פוסע בכבדות..
צעדיו נעשו איטיים..
הוא החל ללכת לבית הכנסת בשבתות..עטוף בטלית..ונעתר לבקשתה של עדת המתפללים, לשאת את ברכת הכהנים.
דויד נפטר כשהייתי בת 16.5.
סבא נפטר כשהייתי חיילת.
לא הרבה אחרי.
סבא קיבל שבץ מוחי,
אני זוכרת. זוכרת את המבט. איך שאהבתי לבוא לבית שלו בשורת הבתים שממול לסופר בדרך לרכבת.. את הנוכחות העוצמתית שהיתה לו גם כששתק.
את נדיבות ליבו איתי, עם אחי ועם כל האחים כהן. את הכבוד שרחשנו לו ואיך אבא דיבר איתו עם העיניים למטה.ואת הריח שלו כשחיבק אותי. היה לו ריח של אבא שלי
מאוחר יותר, סבא שלי שלמה, הקים מבנה קטן בין מנדל לבין קופת חולים ומכר שם בגדים. כשהייתי הולכת למכולת וסבא היה מבחין בי מרחוק, היה יוצא מהמבנה וצועד לקראתי. הייתי הולכת לעברו ונעמדת מולו, כולי יראת כבוד ומבוכה, כי ידעתי מראש מה עומד לבוא עכשיו.. סבא היה משלשל ידיו לכיסיו ומוציא משם תכולת מטבעות ושטרות ומושיט לי. "תקחי"..הוא אמר. ואני מתביישת' מהססת. "תקחי". שוב בקול החלטי ונחרץ' או לחילופין, לוקח אותי למנדל ואומר לו – "תן לה כל מה שהיא רוצה". ואני, מה אני רוצה? מסטיק עגול בצבע אדום. אחרי עוד "תקחי" אחד, גם ארטיק גלי-גל. אבא היה מחייך כשהייתי מספרת לו. הוא הכיר את ליבו הענק של אביו.
לימים, אני זוכרת את דמותו השחוחה לעת זיקנה..פוסע לאיטו בשבילים המובילים לבית הכנסת, עטוף בטלית, כדי לפרוש זרועותיו הרחבות והיפות בברכת הכהנים.
סיפרה – שמחה כהן מור
