דאוויד – עמי ומשפחתו

אביו של כליפה אוחנה ז"ל, שעל שמו בית הכנסת של כליפה בבלוק 208.

עמי דאוויד, עלה לארץ יחד עם רעייתו, שצעירה ממנו ב-30 שנה, בשנת 1963 והוא בן 97 שנים.

הם צעדו אל מעברת הצריפים בעתלית, יורדים לאיטם בירידה המובילה אל המעברה, זו שמובילה גם אל בית יוסף, כשמשפחת אוחנה, ממתינה להם בקצה הירידה בהתרגשות רבה.

הוא בן 97, והיא בת 67, יפהפיה אמיתית, בלונדינית ועיני תכלת לה.

אז מה עושים בארץ ישראל בגיל כזה?

עמי דאוויד סחב על גבו, כפי שניתן לראות בתמונה, משא כבד של ענפי עץ זית, אותו יצא לקטוף בעצמו השכם בבוקר, עבור העדר הקטן שהיה ברשותו, כמה כבשים, כמה עיזים ומספר תרנגולות, אותו רכש לו נבנו, כדי שלא יוותר חסר מעש. עמי דאוויד ידע שעבור הכבשים והעיזים, עלי הזית הם מעדן, ולכן, דאג להביא להם מהעלים הטריים מידי בוקר. את התרנגולות, האכיל בלחם, ובתערובת שנקנתה עבורו ממושב צרופה.

3 מילדיו  : כליפה, סעדה ברששת וניסים אוחנה.

כשכולם עלו לשיכונים, עלתה המשפחה של כליפה לבלוק 208. כליפה לקח אל ביתו את אביו, ואת אימו שכבר לא היתה בקו הבריאות, לקחה עימה אל ביתה, סעדה הבת.

כמו נער בן 16, היה עמי דאוויד מטפס כל יום במדרגות הבניין של ביתו, כדי לשבת ליד מיטתה של רעייתו האהובה. המעבר לבניינים, העציב מאוד את עמי דאוויד.

הוא חש כי החופש נלקח ממנו, והבניינים, סגרו עליו. כשפרץ בבכי, בנה לו כליפה מאחורי הבלוק מעין דיר קטן, והביא לו לשם 2 כבשים, 2 עיזים וכמה תרנגולות, כדי להשיב לו את תחושת החופש וכדי לטעת שוב מעט שמחה בליבו.

סבא למופת, היה עמי דאוויד. הנכדים היו סביבו ללא הרף וטיפלו בו במסירות רבה. הם ישבו סביבו בלילות חורף קרים מתחת לשמיכה, והקשיבו רוב קשב לסיפורי מעשיות מרתקים ממרוקו.

בימי שישי, הם הכינו אותו לקראת כניסת השבת: עזרו לו להתרחץ, והלבישו אותו בפרטי הלבוש המסורתיים והנצחיים שלו שכולנו הכרנו: ג'לבייה לבנה צחה כשלג, תרבוש שחור לראשו, וכפכף מרוקאי לבן, אותו נהג לצבוע בסיד כדי שישאר לבן

אורח חיים בריא להפליא, ניהל האיש הזה. הוא נהג לבשל בעצמו את תבשילו הקבוע והטרי מידי יום, ולסעוד פעם אחת ויחידה ביום. הוא הכין תבשיל בשר עם עגבניות, גמבה אדומה, פלפל ירוק חריף אחד, ובישלו על הפתיליה כ-12 שעות. בצהריים, אכל את המנה הקבועה שלו יחד עם הלחם השחור השלם שהיה פעם. מעולם לא נגע במוצרי חלב ולא צרך פירות. לאורך כל היום, הוא שתה תה. תה מרוקאי בלבד, אותו רכשו לו נכדיו בחנות של סווידאן שבעיר חיפה. מעולם לא שתה אלכוהול, לא עישן סיגריות, אכל ארוחה אחת ביום, ודחף מעט טבק לאף.

חייו של עמי דאוויד, התנהלו ברוגע. הוא תמיד חייך, מעולם לא התרגז, היה אדיב וחברותי מאוד, שקט, והכי פשוט ותמים דרך. לקח לו זמן כדי לעמוד על טיבו של מכשיר הטלוויזיה, ולהבין, שהאנשים שהוא רואה שם, לא מסתתרים מאחורי הטלוויזיה האיש הזה היה בריא. מעולם לא סבל מכלום ולא היתה לו כל בעיה רפואית. בבדיקות שגרתיות שערכו לו, אמרו תמיד הרופאים שליבו חזק כשל נער, ושהוא בריא יותר מילדיו ואף מנכדיו. לעיתים, כשכאב הראש מעט, הוא הידק לראשו מטפחת ראש, וכעבור מספר דקות, נעלם כאב הראש כלא היה. מעולם לא צרך תרופה כלשהי, וצלילותו עמדה לו, עד אחרון ימיו. מספרים כי היה לו מגע קסם.. איזו סגולה שניתנה לו בדרך טבע. לאחת מנכדותיו, היתה בעיה ברגליים, כשאחת מהן היתה קצרה מהשניה והדבר הוביל לצליעה. בבית החולים נאמר להוריה כי כך נולדה ואין מה לעשות, מלבד לנעול נעל עקב מיוחדת. עמי דאוויד לא קיבל את רוע הגזירה, ולקח עליו את הפרוייקט הזה לריפוי נכדתו האהובה.

מידי יום, בסבלנות מעוררת הערצה, הוא ערבב שמן זית עם בצל ועם עוד כמה תרופות סבתא, או במקרה הזה, תרופות סבא בחש הכל יחד, שם בתוך חיתול בד וכרך סביב רגלה. מידי יום, במהלך שנה וחצי, הוא לא ויתר: הוא רקח יחדיו את החומרים האלה ועיסה בהם את רגלה. לאחר שנה וחצי, התעוררה הילדה בוקר אחד, להפתעת כולם, והנה היא בריאה. הבעיה נמוגה והתפוגגה לה, והרופאים, לא הבינו כיצד יתכן, ועמדו מול האיש הזה משתאים ופעורי פה.

בגיל 106 היה, כשנפטרה רעייתו האהובה.שם, הוא נשבר.הוא חדל לטפל בעדרו הקטן, התכנס בתוך עצמו והתאבל עליה עוד 4 שנים, עד שנפטר גם הוא. הוא בכה על לכתה עד יומו האחרון.

 

ביומו האחרון, ביקש עמי דאוויד את כליפה בנו שישב ליד מיטתו, וגם את קירבתו של חברו הטוב. בשקט, כמו בחייו, עצם עמי דאוויד את עיניו.

כנהוג במחוזות מסויימים במרוקו, ערך כליפה את מסע הלוויה, אותו עורכים למי שחי מאה שנים ויותר:

תושבי עתלית כולם, חלקו לאיש הזה כבוד אחרון, וצעדו ברגל עד לצומת עתלית.

קול שופר נשמע כל הדרך.

בצומת, המתינו האוטובוסים, ומשם, נסעו כולם לטקס הקבורה, כבקשתו של עמי דאוויד, בחלקת הקבר שהמתינה לו ליד רעייתו, בהר הזיתים בירושלים.

בן 110 היה במותו.