תולדות עתלית מאז ועד היום

ציר הזמן נכתב על ידי ד"ר אהוד גלילי

התקופות ההלניסטית, הרומית והביזנטית

אייל הנגיחה מעתלית

במפרץ הצפוני התגלה חרטום ניגוח של ספינה (אייל נגיחה) עשוי ברונזה, שהיה מרכב על ספינת מלחמה. איל הנגיחה התגלה סמוך למזח הברזל המשמש לשאיבת מי הים, כשחלקי העץ של חרטום הספינה שנשאה אותו עדיין שמורים במצב טוב. האייל העשוי מברונזה שוקל כחצי טון וארכו כשני מטרים, הוא מעוטר בתבליטים שונים: צלצל עם שלושה חודים, זוג גריפונים (מפלצות ים בדמות דרקונים), צמד קסדות מלחמה של הדיוסקורים (זוג אלים תאומים בניו של זאוס) וקדוקאוס (נחש כרוך על מקל ). האייל מוצג במוזיאון הימי הלאומי בחיפה.

התקופות הרומית והביזנטית

בבניה

החווה החקלאית ויוני הדואר

בחפירות הצלה שהתקיימו בשנת 2006 בשכונת יפה נוף, התגלו שרידי חווה חקלאית מהתקופות הפרסית וההלניסטית (מאה שלישית עד רביעית לפני הספירה) ובה מבנה קולומבריום מהקדומים בארץ . היונים שמשו למאכל ולמשלוח דואר. בחוות אהרונסון, , השתמשו אנשי נילי ביוני דואר בכדי להעביר הודעות לאנגלים . שלושת הנקודות , בהן גידלו יונים (הדרומית מהתקופה הצלבנית או הביזאנטית, המרכזית מהתקופה הפרסית והצפונית מהתקופה העות'מאנית) ממחישות את השילוב המיוחד של התרבויות הקדומות מול אירועי התקופה המודרנית והטרום מודרנית באזור עתלית.

תעשיית המלח הקדומה בעתלית

המלח שימש כמצרך חיוני בתקופות הקדומות לצרכי תבלין ושימור בשר ודגים. הטופוגרפיה המיוחדת של אזור עתלית מאפשרת העברת מי ים אל המרזבות החרסיתיות והפקת מלח על ידי ייבוש מי הים. המרזבות החרסיתיות האטומות למים שיכולות לשמש כבריכות אידוי, הנמצאות בגובה פני הים, או מעט גבוה מפני הים, ומשטחי הכורכר על חוף הים מהווים שילוב מושלם שמאפשר הפקת מלח בעלויות נמוכות יחסית. מי הים הועלו לגובה של מטר או יותר מעל פני הים באמצעות תחנות רוח או גלגל אנטיליה שהונע בכוח בהמות ומשם הוזרמו בתעלות עשויות מעץ או בוץ אל המרזבות במזרח. במספר מתקנים נוצלה אנרגיית גלי הים על ידי יצירת משטח משופע חצוב בסלע שגרם לעליית מי הים לגובה של מטר או יותר. כשהגיעו מי הים לשיא הגובה הם הוזרמו למערכת תעלות חצובות בסלע ולתעלות עץ והגיעו לבריכות האידוי. נראה כי תעשיית המלח החלה באזור כבר בתקופה הפרסית ונמשכה לאורך כל התקופות. דרומית מזרחית לעתלית נמצאת חורבת מלחה, יישוב מהתקופות הרומית והביזאנטית, עליו הוקם הכפר הארמני (ר' לעיל). ייתכן שיישוב זה היה קשור לתעשיית המלח הקדומה באזור עתלית ומכאן שמו. על פי עדותו של עד ראייה בשם אוליבר מפדרבורן, שהשתף באחד ממסעות הצלב בו הוטל המצור על עתלית, מחנה המצור הוקם במקום בו היו אגני האידוי של בריכות המלח. מעדות זו ניתן ללמוד כי תעשיית המלח בעתלית נמשכה עד למאה ה 13 וייתכן שאף מאוחר יותר.

התקופה הערבית הקדומה

בבניה

מחצבות הכורכר המיוחדות בעתלית

בתקופות ההלניסטית, הרומית, והצלבנית (מהמאה ה 2 לפני הספירה עד המאה ה 13 לספירה) עשו הקדמונים שימוש רחב היקף בכורכר לצרכי בנייה. כל ערי החוף העתיקות בחוף הכרמל נבנו מאבן הכורכר. הצלבנים השתמשו באבני כורכר לצורך בניית מצודת דוסטרי (מצודת המעבר הצר) ולאחר מכן לבניית המבצר בעתלית . מחצבות הכורכר בעתלית מיוחדות במינן ואין כמותן במקום אחר בארץ או במקומות אחרים סביב הים התיכון. המחצבות שמשו כמקור לאבני בנייה וגם כמתקנים שונים חצובים באבן וכחומת הגנה. חצבו את הכורכר באופן מתוחכם, כך שתיווצר חומה חצובה בסלע. החומה שמשה כקו הגנה ראשון שנועד למנוע הגעת פרשים רכובים על סוסים לכיוון המבצר. אבני הכורכר נחצבו בטכניקה מיוחדת שאפשרה הסרת חלקים גדולים של הסלע במהירות בכדי ליצור מעין חומה חצובה לאורך הרכס. באופן זה ניצלו את סלע הכורכר כחומר גלם לבניית המבצר ובו זמנית יצרו קו הגנה חצוב בצד מזרח. תחילה נחצב קצהו המזרחי של רכס הכורכר לאורכו ובהדרגה חצבו מערבה עד שהגיעו לשיא הרכס. כך נוצר לאורך הרכס קיר תלול באורך כמה קילומטרים ששימש כחומה. החציבה התבצעה על ידי כריית תעלה ארוכה וצרה לאורך הרכס ברוחב כמטר ועומק מטר. במרכז התעלה חצבו חריץ צר ועמוק ולתוכו הכניסו בכוח כפיסי עץ. כפיסי העץ הורטבו במים, התרחבו ויצרו לחץ חזק על דפנות התעלה ולבסוף ניתק גוש כורכר גדול מהרכס. את גושי האבן הגדולים שהוסרו חילקו לאחר מכך לחלקים קטנים בכדי שישמשו כאבי בניין. את האבנים הובילו בעגלות רתומות לבהמות משא, בדרכים שנחצבו לרוחב רכס הכורכר. הנתיבים שהותירו גלגלי העגלות עדיין חרוטים בסלע לאורך הדרכים ( ר' באב אל הווה). מחצבות הכורכר בחוף הכרמל שמשו כמקור לחומרי בנייה עד למאה העשרים