תולדות עתלית מאז ועד היום

ציר הזמן נכתב על ידי ד"ר אהוד גלילי

המושבה עתלית – שנים ראשונות

הקמת ישוב הקבע

בשנת 1903 נתן הברון הוראה ליישב את עתלית בכל תנאי. לשם כך נשלחו עשרה פועלים  לתקופת ניסיון של שלוש שנים, כשהם מצוידים בזרעים, כלי עבודה ובהמות עבודה. לאחר תקופת הניסיון צריכים הפועלים להיות איכרים עצמאיים המפרנסים עצמם ואז יקבל כל אחד 250 דונם אדמה, בית, רפת ואשראי בסך חמישים לירות מצריות. התמורה  (ההלוואה) תוחזר לברון בתוך 30 שנה עם ריבית של 3%. בשנת 1906 הוחל בהקמת מושבת הקבע לאחר שהושלם תהליך הרכישה והושג רישיון לבניית בתים. במקום בו נמצא כיום רחוב המייסדים הוקמה שורת בתים אחת, ששה בתים צמודים זה לזה, בכל בית גרו שתי משפחות, כשבינהן קיר משותף. ובקצה המערבי הוקם בית כנס

 

שורטט על ידי יקיר דודאור

ת שבימי חול שימש כבית ספר. על גבעת הכורכר שממערב לשורת הבתים נבנו בריכות מים האחת מברזל והאחרת מבטון. בניית בתי הקבע הסתיימה ב 1908. בכל בית היו 2 חדרים, צריף ששימש כמטבח ושירותים במרחק של 10 מטרים מהבית, בחצר.

סדר הבתים נקבע בהגרלה וממערב למזרח אלו היו עשרת המשפחות הראשונות:

  1. ארלינסקי דוד ובתיה
  2. פינסקר אריה
  3. מכבי (מטבייב) אברהם
  4. דוידסקו בנימין
  5. כהן ברוך
  6. זלדין יהודה ודבורה ואחריהם גרופר אליהו ומלכה
  7. דוידסקו דוד ופפה
  8. גרופר דוד וטשרנה
  9. אבדיק
  10. פיקנר

לעשרת המתיישבים הראשונים נוספו לאחר מכן 2 משפחות
שפירא ישראל גבריאל וטובה
מזרחי מתתיתיהו
על פי ספרו של יקיר (דוידסקו) דוידאור וזיכרונות הותיקים

בריכות המים של המושבה על רכס הכורכר

על רכס הכורכר מעל בתי המושבה, נבנו בתחילת המאה העשרים שתי בריכות מים לצרכי המושבה. הבריכה הראשונה הייתה עגולה והיא נבנתה מפחי ברזל שחוברו במסמרות. הבריכה כונתה "הבסאן". את המים שאבו מבאר שנחפרה באזור שכונת הגורן, צפונית לבתי המושבה. הבריכה האחרת נבנתה מבטון (נראית בתמונה). בזמן מלחמת העולם השנייה שמשה בריכת הבטון כתצפית לזיהוי מטוסי אויב. שלמה הופמן מהמושבה עתלית שימש כתצפיתן על בריכה זו.  בריכת הברזל העגולה שניצבה מצפון לבריכה הבטון נגנבה ע"י גנבי מתכת חסרי מצפון. משטח בטון עגול ושרידי חלודה מציינים כיום את המקום בו נמצאה בריכת המים הראשונה של המושבה.

קביעת שם המושבה

תחילה היה שם המושבה עתלית, כשמו של הכפר הערבי ששכן על חורבות המבצר. דעתם של המתיישבים לא הייתה נוחה משם זה שמקורו בכפר הערבי. בשנת 1913 הגיעה לעתלית משלחת של רבנים בראשותו של הרב זוננפלד, רבה הראשי של היהדות החרדית בארץ ישראל. המתיישבים בקשו מהרבנים לתת שם עברי למושבה ואלו המליצו על השם תרומיה הלקוח מספר יחזקאל מח:12- "והייתה  להם תרומיה מתרומת הארץ". השם אומץ לאחר הצבעה  והוא מופיע על מסמכים רשמיים של המושבה. בתמורה קבלו המתיישבים ספר תורה לבית הכנסת. לאחר שהנשיא יצחק בן צבי העלה סברה כי השם עתלית הוא שם עברי קדום, חזרו להשתמש בשם עתלית והשם תרומיה נשכח.

 

לקריאה נוספת

 

מחלת המלריה

בשנים הראשונות היה האזור נגוע בקדחת ורבים מהמתיישבים חלו ומתו מהמחלה. משפחת אבדיק שמנתה חמש נפשות נפגעה קשות ממחלת הקדחת ורק אחד מבני המשפחה שרד. במשפחה אחרת מתו שישה ילדים מתוך שבעה. דר' הילל יפה, מזיכרון יעקוב דרש להתקין רשתות בחלונות הבתים וכל תושב קיבל זריקה בכל יום שישי ובנוסף לכך כדורי כינין, אולם כל אלו לא עזרו. בשלב מסוים המליץ דר' יפה בשנת 1909 לפרק את היישוב, אולם האיכרים סרבו והמשיכו להחזיק במקום.

 

לקריאה נוספת

תעשיית המלח החדשה בעתלית

מפעל המלח הוקם על ידי מרדכי סורדין בעל חברה להפקת מלח ברוסיה והמהנדס קסל, שניהם מרוסיה. האזור בו נמצאות כיום בריכות המלח, היה שייך למושל הטורקי של עכו, צדקי פחה. בשטח הביצות, בו היו חזירי בר ועל פי עדויות שלא אומתו גם תנינים (עד שנת 1904), רעו עדרי תאואים שהיו שייכים לבדווים. השטח הוחכר על ידי צדקי פחה ליק"א וזו מסרה אותו בזיכיון לייצור מלח לסורדין וקאסל. בשנת 1922 החלו בייבוש הביצות והכשרת בריכות המלח. במפעל עבדו אנשי המושבה ופועלים מהאזור. נבנתה שכונת מגורים לפועלים שהתארגנו באגודה והקימו צרכנייה ומרפאה. מי הים נשאבו והועברו לבריכות האידוי ובעונת הקציר שחלה בחודשי האביב והקיץ, הגיע המליחות בבריכות לרמה גבוהה והמלח החל להתגבש ולשקוע. בעונת קציר המלח הייתה דרישה לכוח עבודה רב לצורך איסוף המלח, עירומו והעמסתו. בעונה זו הובאו מאות פועלים מהכפרים הערביים ומהיישובים היהודיים באזור. מפעל המלח המודרני של עתלית הפועל כיום מנצל את אותם תנאים טופוגרפיים ששמשו את המפעלים הקדומים.

מבנה האבן הגדול ששימש כתחנה למלח, נהרס לפני כמה שנים ולאחרונה הוא הוקם מחדש על פי המתכונת והתוכנית המקורית. המבנה ששוקם על ידי חברת המלח והחברה לשימור מבנים ואתרים משמש כמשרדים וכמוזיאון לתעשיית המלח. ניתן לקיים ביקורים של קבוצות במוזיאון בתיאום מראש עם חברת המלח.