נאווה והרכבת

אחד הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי היה בהיותי בת שלוש.

שנות חיי הראשונות עברו בשכונת המלח.

חורשת אקליפטוסים הפרידה בין ביתנו לבין פסי הרכבת בתחנת הרכבת. ביליתי הרבה באותה חורשה, ולפעמים, כשהרכבת נעצרה בתחנה, התפתיתי ועברתי מתחתיה (בחיבור שבין הקטר לקרון) לצד השני, לתחנת הרכבת. עד שיום בהיר אחד מנהל התחנה תפס אותי ביד בחוזקה, והביא אותי הביתה.

כמובן שאמא ואבא כעסו עלי מאוד,  אך היות והייתי הילדה הקטנה והמפונקת שלהם, אבא לא נתן לאמא להעניש אותי.

זו הייתה הפעם האחרונה שעברתי מתחת לרכבת.

ספרה: נאוה כהן.