עמגר – משה וסול

סיפרה רותי עמגר – רוס

הוריי, עמגר משה וסול (לבית אבגי)  הגיעו לעתלית בשנת 1959

אמי, סול ומשפחתה עלו לארץ בשנת 1955 ממזגן (אל ג'דידה) במרוקו והתיישבו במעברה ברמלה ג' ולאחר זמן קצר הם עברו לגור ביפו.

אבי , משה עלה לארץ מרקש במרוקו בשנת 1951 והתגורר במחנה האוהלים בעתלית.

סבתא מזל אמגר הייתה אימם של אבי משה ודודי שמעון. סבתי מזל ודודי שמעון עלו לארץ בשנת 1956. 

הורי נישאו בשנת 1958 בחיפה ובשנת 1959 לאחר לידת הבת הבכורה (אני) משפחתי עברה לגור בעתלית. 

גרנו בבית הראשון בשביל הכורכר מכוון הכביש בראשי המעוגל. אבי עבד כחשמלאי במקצועו. לימים היה אבא שלי חשמלאי נייד בעתלית ונתן שירותים למועצה המקומית בעתלית במשך שנים וגם עבד בחברת החשמל בחיפה.

לקראת יום העצמאות ה22 של המדינה אבא שלי התבקש לתקן לוח עץ עם נורות צבעוניות ועקב חיבור חוטים לא נכון אבא שלי התחשמל. בזמן שזה קרה אני זוכרת עד היום, רכבתי על אופניים באזור המועצה מחכה לאבא שלי שיסיים. לאחר התאונה הזאת הזרת ביד השמאלית של אבא שלי התעקמה.

הבית בשביל הכורכר היה חדר אחד וסלון ענק.

לאחר זמן מה אבא שלי משה, בנה שובך יונים שיפץ את הבית ונטע עצי רימונים. אבי בנה את השובך משום שהוא רצה לנסות לראות כמה יונים יגורו שם כי בצריף האחרון בשביל בכורכר, היה שובך דומה מזה ימים.

אני זוכרת את מיטות הברזל ( ״מיטות הסוכנות״) עם הקפיצים שהיו בביתנו. המזרנים היו כל כך קשים ומלאים בקש. עדיין יש לי צלקת לי במצח משום שכאשר זחלתי כתינוקת על ארבע נפצעתי מאחת המיטות. 

אני זוכרת את אמא שלי מבשלת על פתיליה ופרימוס. אני זוכרת  את אמי מכבסת את הכביסה, ביד בגיגית עם לוח אלומיניום.

אני זוכרת את אמי תופרת לנו בגדים ובגדי ים ביד.

בצד שמאל של ביתנו, היו המחסנים של מוכר הנפט שגר באחת הדירות לידנו . ולפעמים יכולנו להריח את ריח הנפט במהלך היום. 

באותה שורת בתים גר גם מוכר הקרח במושבה.

במורד הגבעה הייתה תחנת הרכבת ולידה התגורר מנהל התחנה שהיה חבר משפחה יקר.

בין תחנת הרכבת והעליה לגבעה לצריף של סבתא מזל היה מבנה של שתי קומות. בקומת קרקע היה הקצב והירקן בעתלית ובקומה מעל גרו בעלי הבית של החנות בקומת הקרקע ושמם למיטב זכרוני היה אסתושה והרשל. בילינו איתם כמעט כל סוף שבוע. אני זוכרת את כובע הצמר שאסתושה סרגה לי וגם משפט באידיש שהיא אמרה לי בגלל העקשנות שלי. 

היה רווח בין הצריף לשאר הדירות ושם היינו רצים ומשחקים וגם בשביל הכורכר. שביל הכורכר הוביל את הצועדים למבצר עתלית. 

במרחק קצר מהצריף היה מחסן ארוך שממולו היו עמודי חשמל מעץ שלימים אבא שלי טיפס עליהם להחליף נורות.

זו הייתה ילדות קסומה. 

בשנות ילדותי למדתי בגן של לאה ושם ביליתי שנתיים מחיי.

בשנת 1964 עברנו לגור בחוות בית אורן שהייתה מול בית אהרונסון ומאחורי כלא 6. זו הייתה השנה האחרונה שלי בגן לאה. במוצאי שבת היו מסיעים אותי לסבתא מזל בעתלית, בטרמפים, וביום שישי הורי היו באים לקחת אותי לבלות שבת בחווה.  גם כשעברנו לחווה , עתלית הייתה עדיין מקום אליו הייתי נוסעת באוטובוסים, עם הנהגים אפי ומרדכי שהיו עוצרים לי במיוחד, ליד הבית, כדי לנסוע לעתלית לקניות מהמכולת של שלום אלמליח שהייתה בגבול עם נווה ים וזו למעשה הייתה התחנה האחרונה. בדרך זו גם חזרתי הביתה מהקניות.

בביקורי האחרון בארץ, בשנת 2018, ביקרתי בעתלית עם בניי ודודי , (שלמה ומנשה אמגר בניי. דודי יוסף אמגר, אחיו הבכור של אבי , שעלה לארץ 1962 ). עבורי היה זה  ביקור של סגירת מעגל מהילדות. נעצבתי לראות שלא נשאר כל זכר לבתים שהיו בשביל הכורכר.

יחד עם העצב והגעגועים בקורי האחרון בעתלית היה מאוד משמעותי וחיוני לשלוות נפשי.